היא שואפת פנימה תמהיל בדידות וטבק חרוך ואני מוקסם בכל פעם
שאנחנו בלפיתה.
פוצעת במילים, אוחזת בטכניקה ממורטת. הינף משפט משויף ואני
נשפך קרוע מולה.

באהבה, היא אומרת, תהיה אקראי, כי אנחנו רק אורחים פה,
תשאיר את המחר מתחת למיטה. מושלך חיוור בין גרביים ישנות
ופתקים שנכתבו בחיפזון. בפינות שונות של הזמן.
באהבה, תהיה חד פעמי.


היא בולעת את שתיקתי בתאווה עצלה,
בוררת את תווי פניי כמו היו גרגרי אורז.
חשוף, כמו רוח צעיר שנלכד בוילון,
אני שולח יד מהססת לפגישה עם קיר מוכר.