כולנו יודעים שאנשים אוהבים ומעדיפים שהחברים שלהם והסביבה
הקרובה אליהם מעדיפה אנשים שמחים. ככה זה גם אצלנו, החברים שלי
אוהבים אנשים שמחים, וגם אני. אי אפשר להאשים אף אחד על זה.
אז בשביל לרצות את חבריי, ואת עצמי, אני גם לובש מסיכה חמודה
וחייכנית. אבל עכשיו, שהמסכה נפלה לי ואני לא יודע מתי אני
אוכל להרים אותה שוב, היא כבדה מדיי, כמה זמן החברים שלי ישארו
לצידי, תומכים ומבינים? אני לא יודע. זה אף פעם לא קרה לפני,
זו פעם ראשונה, אז אי אפשר לדעת. אולי, ואני מקווה, שהם ישארו
ויתמכו כל הדרך, ואולי גם יעזרו לי להרים ת'מסיכה מתי שהוא.
אבל כרגע אני לא יכול, אני עוד לא מוכן. כבר יותר מדיי זמן
נשאתי את עול מסיכת השמחה, ועכשיו אני כבר עייף, כבר מותש.
אני לא יכול לספר להם למה, או לנסות לגרום להם להבין, הם פשוט
לא יבינו. וזה לא קטע שלתת להם הזדמנות להבין, הם פשוט לא
יבינו. ואם הם כן יבינו? מה זה יעזור? כרגע אני צריך לעבור את
זה עם עצמי, אבל בעידוד של אחרים. זה גם קטע שאני רוצה טיפה
צומי, ומה רע בזה? כולם רוצים קצת צומי, ואני עכשיו רוצה טיפה
יותר. אסור?
אי אפשר לגרום להם להבין. הם שונים ממני בכל כך הרבה דברים,
שהם אפילו לא מודעים לזה. זה הכל מסיכות שמסתירות את השוני.
אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיות שונה. ובודאי שלא אני. אז רק
טיפה יותר צומי, טיפה יותר הבנה למצבי, זה רק מה שאני מבקש.
אני לא חושב שזו בקשה גדולה מדיי.
יש לי חברים טובים, הם יתנו לי את הצומי ואת ההבנה והתמיכה,
אני אפילו לא מפקפק בזה, ועל זה אני תמיד מודה לאלוהים. אבל
השאלה היא, עד מתי? עד מתי הם יתנו לי את הצומי הזה? מתי ימאס
להם? מתי הם יגידו לי להפסיק, שכבר אין להם כוח? כאילו שלי יש.
נצטרך לחכות ולראות.
אבל מצד שני, יכול להיות שעד מחר, אחרי שינת לילה טוב טובה,
אני אהיה חזק מספיק להרים שוב את המסיכה, ואז הם לא יצטרכו
לעמוד במבחן הלא הוגן הזה של אם הם יתמכו או ינטשו. אבל אם אני
לא יצליח? אם זה יהיה קשה מדיי? או אולי אם אני כבר לא ארצה
להרים אותה, אני פשוט ארצה להיות עצמי? אתם חושבים שהם יקבלו
את זה, ואותי? אולי הם היו מקבלים את זה אם הייתי ככה מההתחלה,
אבל אני לא חושב שהם יסתגלו טוב לשינוי. אף אחד לא אוהב
שינויים. אז למה שהם יאהבו ויקבלו את השינוי?

אם רק הייתי יכול לספר להם. אם רק הייתי יכול לגרום להם להבין.