גוססת.
מותי קרב.
נשמתי כלואה בגוף, גוף שלעולם לא אהבתי וכפי הנראה גם לעולם לא
אוהב.
קרובה כל כך למוות.
ואם לא אשתחרר מהכלא בו אני כלואה אמות, אין לי ספק בכך, אם
בעזרתי ואם לא, בסוף כל הסבל הזה אני אמות.
אינני בנויה לכך, ללחימה האינסופית הזו.
כל הכוח להלחם אזל, בכל הקרבות עד עתה רק הפסדתי.
ולהכנע אינני יכולה.
כניעה משמעותה להסכים לכלא הזה בו אני נמצאת ולא ללחום נגדו,
ובשבילי הדבר בלתי אפשרי.
בשבילי המוות הוא לא כניעה.
מותי יגרום לכולאים להבין מה עשו ואולי יגרום לשחרור הבאים
אחרי. אך בנתיים נשמתי גוועת ותקוותי אוזלת כמו שעון חול,
ברגע שגרגר החול האחרון יצטרף לשאר כך גם נשימתי האחרונה.

וכבר אזל כוחי.