התעוררתי בבית החולים שוב. הפעם נתנו לי חדר עם נוף לנחל הקטן
שמאחורי הבניין. היה בו זרם חלש ואווזים קטנים שטו בשלווה
בתוכו. קינאתי בהם.
ליד המיטה שלי, צמוד לקירות הממשלתיים של בית החולים, היה זר
פרחים גדול שנח על השולחן. הבחנתי בפתק קטן בין הורדים. אחזתי
בו בידיים רועדות ופתחתי אותו.
"טליה שלי, אוהב אותך. אבקר בשמונה. עומרי"
הסתכלתי על השעון. השעה הייתה חמישה לשמונה.
תהיתי מה קרה, הסתכלתי על הידיים שלי- אין חתכים או תחבושות,
לא הרגשתי סימנים על הצוואר- לא ניסיתי לתלות את עצמי הפעם.
ואז נזכרתי- קפצתי מעזריאלי. פתאום הייתי מודעת לגוף שלי. כל
תא בי כאב. רגליי וידיי היו מגובסות.
רק ביקשתי למות- להפסיק את הכאב, את הצער, את הבלבול. רק לעצום
עיניים ולא לפתוח אף פעם.
הדלת נפתחה לפתע ברעש גדול והבהילה אותי. עומרי נכנס עם זר
בלונים ורודים שהסתיר את פלג גופו העליון. הוא עזב את הזר
והבלונים התמקמו בפינת החדר צמוד לתקרה. גם הם רצו להתרחק.

הוא ניסה לחייך אליי חיוך שמח  אבל ראיתי את עיניו האדומות
והנפוחות מבכי. חיוכו היה מודאג וכואב. הוא רק הכאיב לי יותר
במקום להקל עליי. הוא התיישב לצד המיטה ונתן לי נשיקה.
הוא החזיק את ידי חזק חזק, כאילו פחד שאם יעזוב אני אעלם לו
שוב.
"הפחדת אותי נורא טליה, ברגע שתוכלי לצאת החוצה- אפילו על כסא
גלגלים, אנחנו נלך למקום יפה שמצאתי בגן של בית החולים ואת
הולכת לדבר ולדבר ולדבר עד שכבר לא יהיה לך מה להגיד, ואז טלי
שלי את הולכת לפסיכולוג ולא אכפת לי כמה תתנגדי. יש לך בעיה
ואל תדחיקי אותה. החיים שלך חשובים מידי כדי לזרוק אותם לפח"
גיחכתי "חשובים? למי?"
"החיים שלך חשובים לי! הם חשובים למשפחה שלך, לכל החברים שלך.
טליה החיים שלך חשובים לעולם! אבל הכי הכי, החיים שלך חשובים
לך! את חייבת ללמוד לאהוב את עצמך- יש בך כל כך הרבה מה
לאהוב"
נמאס לי לשמוע את הנאום הלעוס הזה שלו שוב, נשכבתי על הצד
כשאני מפנה אליו את גבי ועצמתי עיניים.
הוא ידע שאני ערה. הוא נשף אויר כמחאה ויצא מהחדר.

במשך כל החודש הקרוב הוא ביקר אותי כל יום למשך כמה שעות. הוא
אפילו הצליח להביא את החברים שלי ,שמאז ניסיון ההתאבדות
הראשון, בערך לפני חצי שנה, התרחקו ממני ופחדו להתקרב- כאילו
שאופי דפוק זה דבר מדבק.
כל פעם שההורים שלי נכנסו לבקר אותי, אמא שלי התחילה לבכות
ואבא שלי ניסה לעשות לי את השיחות שעמרי כבר זכר בעל פה.
"אנחנו אוהבים אותך. את נהדרת"
לקראת סוף החודש, כשהרופאים אמרו שמותר לי  לצאת לגן עם כסא
גלגלים, עומרי הכריח אותי לבוא איתו לקיים את השיחה ההיא שהוא
הבטיח.
הוא הוציא אותי לגן והסיע אותי עד שהגענו למקום מבודד. היה
נורא יפה שם. מאחורינו היו סלעים ומפל קטן שהוביל לנחל עם דגים
קטנים. מעל הנחל עבר גשר עץ בצורת קשת.
ישבנו על שמיכה על הדשא.
כשהתיישבנו הוא רק הסתכל עליי ושתק. במשך רבע שעה ישבתי, בוהה
בדשא, קורעת אותו לחתיכות קטנות. רציתי לעשות לדשא מה שעומרי
וההורים עשו לי. שעוד מישהו ירגיש כמוני.
הרגשתי כל כך מתוסכלת שאני יושבת במקום כל כך יפה, שקט ומושלם
עם מישהו שבאמת אוהב אותי ושאני אוהבת אותו ולא יכולתי לעשות
כלום. פשוט כלום.
התחלתי לבכות. בכי אמיתי ומשחרר. לא ידעתי בדיוק למה- אולי כי
הרגשתי לבד, אולי כי הרגשתי אשמה שאני גורמת לעומרי שלי לסבול
ולכאוב, אולי כי ידעתי שאף אחד לא יכול לעזור לי.
הוא התקרב לחבק אותי ונפלתי לתוך זרועותיו.
ישבנו כך בשקט המון זמן עד שהוא הפר את השתיקה
"אם תגידי את זה, זה ישתחרר"
הרמתי את העיניים הרטובות מדמעות שלי וראיתי שהוא מתאפק
מלבכות- רצה להיות חזק בשבילי.
"תודה עומרי אבל זה לא יעזור, שום דבר לא ישנה את העובדה שאני
פגומה. אנשים לא משתנים."
"את לא פגומה! את מושלמת. מה גורם לך לחשוב דברים כאלה?"
"אני לא מצליחה לעשות כלום כמו שצריך. אני לא מועילה לכלום- רק
הורסת כל הזמן, אני טיפשה ומכוערת ואני מבזבזת לכולם את הזמן.
אתם כל הזמן דואגים לי במקות לחיות את החיים שלכם. אפילו למות
אני לא מצליחה! חבל שנולדתי. אני רק רוצה להפסיק לנשום, פשוט
לעצום עיניים ולא להתעורר אף פעם. עומרי אתה יודע מה אני מבקשת
מאלוהים כל לילה לפני שאני הולכת לישון? אני מבקשת לא לקום
בבוקר. כל לילה אני נפרדת מהירח ומהכוכבים ומבקשת מאלוהים
שתפסיקו לסבול  בגללי. שאני אפסיק לעשות צרות. פשוט לא לקום
בבוקר..."
"למה את מרגישה חסרת תועלת?"
"כי ככה אני מרגישה"
"כן, אבל למה?"
"ככה! תעזוב אותי כבר!"
ניסיתי לקום ונפלתי על השמיכה, הוא הסתכל עליי ועזר לי לקום.
הרגשתי כמו ילדה קטנה וטיפשית. מאז ניסיון ההתאבדות הראשון שלי
הוא תמיד התייחס אליי ככה- כאילו אני שברירית ומטומטמת
"תעזוב אותי! אני יכולה לבד!"
קמתי בקושי רב ועברתי לכסא הגלגלית. הסעתי את עצמי משם. רציתי
לטייל בגן לבד. הוא רץ אחרי וכשנעמד מולי, לא חשבתי, כל מה
שרציתי היה להיות לבד. דחפתי אותו, רק כדי שיעזוב אותי. הוא
נפל לנחל שהיה מאחוריו וראשו נחבט בסלע החד שהיה בתוך המים. כל
מה שראיתי היה דם. הוא זעק והסתכל עליי בעיניים כואבות. פתאום
השתתק. בעיניו היה מבט ריק, חלול. וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו
זה כמה שעמרי בר מזל. הוא הצליח!
אחרי שנקלט במוחי מה התרחש- בכיתי. זעקתי מרוב כאב. ואז
השתתקתי- הבנתי מה מנע ממני למות כל הזמן הזה- עומרי! אני לא
הרשיתי לעצמי למות כי פחדתי לאכזב את עומרי שלי. אבל עכשיו...
זחלתי מכסא הגלגלים ונכנסתי למים. התקרבתי לעומרי וליטפתי את
ראשו. נישקתי אותו. ואז בבת אחת הטחתי את עצמי בסלע שוב ושוב
עד שהיה חושך.

עכשיו הייתי מאושרת. עד שראיתי את עומרי, הוא בכה. הוא אמר לי
שהוא לא רצה למות וגם לא רצה שאני אמות.
הוא אמר את זה בטון כל כך מצמרר עד שגרם לי  להצטער ולהתחרט.
חיבקתי אותו

"סליחה, לא התכוונתי" לחשתי