המדרכה השמנונית, המלאה קליפות גרעינים, עם הריח המיוחד הזה
באויר, של שמן, מלח וקפה. פנים של אנשים מחייכים, מתמקחים,
צועקים. עובדים.  
צעקה וצחוק מהדהד- ילדה, את יודעת שאת יפה?
"אני אומר לה כל הזמן" - איתי בטח היה עונה. אני זוקפת גו.
הוא לא התאים לפה גם ככה.
ממשיכה בצעד בוטח קדימה. פעם הרגשתי כמו בשדה קרב, פצצות של
מבטים מבקרים וצעקות... אחרי שבוע בארץ זרה, התאהבתי ברחוב
המיוזע הזה, ברעש ובחום.
עכשיו, כשהוא לא לידי, המבטים העויינים הוחלפו בעיניים צוחקות.
הוא היה גבוה, בהיר. ניצל את הגובה שלו כדי להתבונן רחוק מעל
כולם, כך שצעדו תמיד יהיה בוטח.
שקט היום ברחוב, כמו כל יום של פיגוע. למראית עין הכל כרגיל,
אך הרעש שקט להפליא. קצת כמו עכברים, כולנו, מציצים זה בזה
בחשש, מרחרחים אחר החתול.
נמאס לי לרחרח. יום אחד הדברים ישתנו. יהיה כאן ערך לחיי אדם.
המחשבות שלי מטרידות כמו ציור פסיכודלי, תנועה יפה בצבעים עזים
מדי. לא טוב לחשוב על הימים האחרים. עם המחשבה מגיע הצער-
אנחנו נהרסנו, מדממים מדקירות והמומים ממכות- נפשנו היא מחלה
חשוכת מרפא.
חושבת על איתי. יום חדש לא מבטל את זה שעבר, הם כולם נערמים
ומסתירים את האופק. הטחת בי את המשפט הזה כמו שרק אתה יכול,
כשבאתי אליך בגוף רך ועיניים נוצצות. לא רציתי לראות אותך
שוב.

יום אחד, יום אחר, ספר לי איך מגדל הימים נראה מלמעלה, ואם יש
אלוהים.