2. הוא
"אין לי מה לומר חוץ משאני מאוכזבת. ציפיתי ליותר..."
היא דיברה ודיברה על כמה שהיא מאוכזבת, על כמה שהייתי לא בסדר
וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה שאני צריך להשתין.
"...מסתבר שטעיתי..." היא התיישבה על הספה והסתכלה עליי במבט
ספק מעצבן ספק מעורר רחמים. הרגשתי מעוצבן ומושפל. הייתי חייב
להשתיק אותה איכשהו, מילמלתי משהו על זה שאני מצטער והיא
צודקת. איכשהו זה תמיד עובד- עליה לא, הייתי צריך לדעת שהיא רק
תצעק יותר.
כשהיא סיימה את מטר ההאשמות השני שלה התנצלתי שוב וחשבתי שבזה
זה יגמר, שאפשר עכשיו לעסוק שוב בעניינים יותר מעניינים. עד
אותה שנייה הייתי בטוח שהיא תהיה טרף קל. קצת רומנטיקה תשתיק
כל אחת, לא? מתברר שלא.
באותה שנייה שהיא הפנתה את הראש הבנתי שמזאתי יצא לי רק כאב
ראש...
"לא ענית לי... למה עשית את זה?"
עכשיו כבר לא הייתה לי ברירה- הייתי חייב לתת לה תשובה שתספק
אותה. זרקתי תשובה רכרוכית. כזאת שבנות אוהבות.
"...התביישתי לעשות את הצעד הזה וכשאת שאלת אותי מה דעתי,
נבהלתי- רציתי עוד זמן."
היא הסתכלה עליי במבט שחדר לי לנשמה, עשה לי צמרמורת.
הסתכלתי עליה וידעתי שהיא עלתה עליי. היא יודעת בדיוק מה אני
חושב. לא הצלחתי להסתיר את זה ממנה יותר.
טוב נו, היה נחמד כל עוד היה. NEXT!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.