"אני לא יכול... פשוט לא יכול יותר. שנאתי לאהוב אתכם ואהבתי
לשנוא אתכם... את כולכם... להתראות..." סוף העמוד. סוף המכתב.
דקות ספורות לפני סוף החיים בהרגשת בחילה כבדה ורצון עז לא
לחשוב על כלום. פשוט להתחיל כבר למחוק את כל הזיכרונות שכבר
ממילא עמדו על סף אובדן אינסופי. לא לחשוב על אימא, אח, אבא,
החברים. לא על חברים. איזה חברים? הזכרונות שאמרו לי שהגיע
הזמן להתפטר החלו שוב לפעפע כמו חרא מעל מי האסלה. צריך רק
לבלוע אותם שוב. לעצום עיניים חזק, לחרוק שיניים ולא להישבר.
גם היא הכינה מכתב.
 היא לא הייתה יפה. בזווית מסוימת אפילו מכוערת. האהבה שצמחה
בינינו הייתה חולנית לא פחות מכל אהבה אחרת. היא לא סבלה
שאומרים לה מה לעשות. ועם זאת, אפשר היה לחשוב שסבלה המון.
עצמאית כזאת. ניצני מרירות מתוקה של נשים בוגרות, חולשה לאמנות
מודרנית ורצון עז להוכיח דבר מה בנאלי מתוך עצמה, כמו רוצה
להראות שגם לה יש מקום בעולם הזה. עורה החוויר נורא, הכחיל.
היא מחייכת בזווית פיה, עין אחת עצומה כעין שיכור. השנייה
נוצצת ומלאת חיים. אני מחבק אותה חזק. ושוב הזיכרונות.
  פגשתי אותה בפריז. יותר נכון נפגשנו, ללא שום סיבה, כוונה
או סיכוי, ואני רק דיברתי יותר מדי. היא פרסמה יינות בפינת
חנות מעדנים שאת שמם לא שמעתי עד אז ובכלל, סתם שוטטתי לי
ברחובות ונתתי להוויה שכה שיבחוה לחלוף בגופי ולעטוף אותי.
אהבתי את העיר שגרמה לי דכדוך עצום בשעות היום הבודדות ומתיקות
דביקה בשעות הלילה. מרבית היום הייתי שקוע בעצבות שלא חלפה ולא
דעכה, רק התגברה ונרקמה מתוך הריקנות שמלאה אותי עד תום.
  "בונז'ור מיסיו", בקול של צרפתית עדינה ומתוקה עם הטעמה
חמצמצה, עוקצנית ושובבה נשמעה מאחוריי. היא הייתה זאת שאהבתי
כל כך, אותה אישה שמעולם לא יצא לי לפגוש. עד אז.
  הנר הרביעי כבר רואה את הקץ. הוא לוהט בשיא חוזקו לקראת
הסוף. כאילו מאס בחיים ורוצה להתכלות בזריזות נערית. אני מדליק
נר חדש בלהבתו ומניח לצדו, אור כפול לשם שינוי. החדר חם ונעים.
טפטים חומים ישנים משוואים לחדר גון של בגרות בשלה ורכה. דמעה
זולגת במורד לחיי כשאני שוב נשכב ובוהה בה במין סקרנות
ילדותית. רק לא להיזכר.
  ראיתי את עיניה הכחולות שוב בשעה שבע בערב אותו יום. את אחר
הצהריים העברתי בשכיבה על גדות הסיינה המרוצפות אבן. משכו את
עיניי תיירים פעלתנים שחלפו מול עיניי על סירות סיור
תיירותיות. הם גרמו לי להרגיש אפס, חסר מעש, לשנוא את עצמי.
תיעדו את חזות העיר על סרט נע אך לא את האווירה, כדי שייצפו
בביתם ויבנו מהיכן בדיוק הם חזרו.
  אהבתי אותה. את צורת ישיבתה, רגליה השלובות, דיבורה הנוטה
למלנכוליה אדישה, כדיבורו של קשיש שהשלים זה מכבר עם מר
גורלו.
  "קר לי", שמעתי את קולה אומר. גם לי קר. רוח פרצים אלימה
וצוננת חדרה את כתלי החדר. הדלקתי עוד נר, קמתי להביא שמיכה.
  "על מה אתה חולם?", היססתי לרגע אל מול השאלה. לקח לי זמן
לבחון את הדמות היושבת מולי לוגמת קפה, מועכת סיגריה למוות
במאפרה. "אני חולם על...", "על המוות", פניה לא זעו מדבריי.
"אבל פוחד להיות לבד", עניתי. "פוחד מהקור". היא לקחה לגימה
אצילית אחרונה ושלחה אליי מבט חודר אחרון בעיניה הזגוגיות.
אמרה שהיא ממהרת.
 ראיתי אותה מתרחקת לאט, נטמעת בהמון האנשים.

 הזדקנתי מאז בשנה או יותר. הקיץ חלף וגם הסתיו. עברתי לגור
בעיר קטנה במזרח. שכרתי דירת סטודיו קטנה. ראיתי אותה בלילות.
  פגשתי אותה אתמול, לא רחוק מביתי, כשהגשמים הראו הפוגה
וקרני השמש ציירו קווים שבריריים ישרים מבעד לעננים. לא שאלתי
כיצד מצאה אותי. ישבנו בפינת סמטה המובילה צפונית לכנסיית
העיר, מתחת לעץ אלון על ספסל שהתנדנד כערסל.
 "אולי אוכל להצטרף", אמרה כשעיניה האפורות מביטות בעננים
שגברו בינתיים על השמש בקרב השליטה על העיר. "אולי אוכל לבוא
איתך", הורידה לפתע את עיניה כחצים המכוונים היישר אל עיניי.
"כי גם לי קר, ועכשיו אמצע פברואר." צמרמורת נעימה שטפה את
גופי כשהצמדתי את פי אל ערפה. כשירדנו לבכות על גדות הנהר.
  טיפות מים מטפטפות בכיור המטבח. משמיעות קול מתכתי קר
בנופלן. אני נרגע בחיקה, תחת כנפיה של ציפור גוססת שיושבת
מולי. כשליבה פועם מול לבי, פרץ הרגשות מכריע אותי. בבכי של
רגש היא עוטפת אותי. מגינה עליי כבית עץ ישן שקורא תיגר עם
הרוח. במיטה חמה ואדומה כשאנחנו נגמרים, ואוהבים כפי שלא אהבנו
מעולם. גוף אחד כי היא צריכה אותי ואני אותה. ריח הדם מול טעם
דמעותיה, מלוחות, חמות, בוגרות.
 "אני אוהבת אותך". תוקפת באלימות את השתיקה, משספת את עמוד
השדרה שלי בצינת קור נעימה.
"נהיה ביחד", אמרתי. "אל תעזוב אותי", היא ממלמלת בכוחותיה
האחרונים. "אנחנו ביחד, כשלא תחושי את פעימות לבי, כשלא אריח
את ריח שערך אנחנו נהיה ביחד." "כשלא תרגישי אותי בתוכך ואני
לא אבכה מחום גופך תדעי שנהיה ביחד".
   "ולא ננטש לעולם."