לך...

זו אחת התקופות היותר מבולבלות שלי בזמן האחרון. בראש שלי יש
בלנדר או משהו...
ורוב החלקים בבלנדר הזה שנמצא אי שם בראש שלי, הם קשורים אליך.
כמעט כולם.
ממבט מבחוץ אתה המושלם שלי. היית הראשון שלי, הנשיקה הראשונה
שלי. המושלמת שלי.
הנשיקה ההיא... עד היום אני לא בטוחה אם זה היה חלום או
מציאות. מושלמת.
וגם הנשיקות שבאו אחריה... כולם היו כמו חלום, כמו פנטזיה.
כל המילים שאמרת לי... כולם נכנסו לי ללב וכאילו ננעצו שם. הכל
היה מושלם, פשוט מושלם.
לאט לאט החלום הפך למציאות, ומציאות אף פעם לא יכולה להיות
חלום.
כל המילים נתלשו מהלב והשאירו שם פצע. גדול. פצע גדול ומזוהם
שמי יודע מתי הוא יחלים...
אפילו תחבושת לא מצאתי לשים עליו.

ועכשיו... עד שהתגברתי, והפצע החלים.
והרבה דברים השתנו. דברים, מחשבות, הרגשות, אנשים...
דוקא עכשיו אתה חוזר. עושה קאמבק.  מגרד את הצלקת.
ופתאום אני נזכרת בנשיקה ההיא... אז, הראשונה שלי. המושלמת.
אתה שואל אותי אם אני עדיין אוהבת אותך.
איך אני אמורה לענות לך כשבראש יושב לי איזה בלנדר ומערבב לי
את כל המחשבות?
אני אוהבת אותך? עדיין? אני אהבתי אותך?
הלוואי, הלוואי והייתי יודעת.
ואתה רוצה לחזור להיות איתי. להיות שלי, ושאני יהיה שלך. אתה
אומר שהכל יהיה מושלם. כמו אז...
אז באמת היה כל כך מושלם?
הנשיקות, המילים, הליטופים, האהבה. היתה אהבה?
כמו שאמרתי, הכל מבולבל אצלי.
אומרים שרק אני יכולה לדעת מה אני מרגישה. אבל אני העיקרית שלא
יודעת.

בינתיים אני רק מחכה שמישהו יבוא ויוציא את הבלנדר מהראש שלי.
ואז הכל יסתדר, אני מבטיחה.

שלך,
אני.