זכרונותיי כבר לעוסים.
עייפו מעיסוק מחשבותיי בהם שוב ושוב.
זכרונותיי אנוסים. זיכרונותיי מאוסים.
זכרונותיי בקרב מתמיד הם עם דימיוני, שלא ישתלט ויתעתע בהם.

זיכרונותיי, הם, ואתה, דוהים ממני אט אט.
בדממת הלילה והיתושים המזמזמים, הם חומקים ממני.
מותירים אותי חובקת אויר.
חובקת אויר, קוראת לזה אהבה.
זו לא אהבה, זו תלות. זה אויר.

אני פותחת באיטיות אגרוף כמוץ ומגלה מאומה.
זכרונותיי כעת הם חלום, אשליה ודמעות,
הם בקשה, זעקה לחיבוק.
הם, זיכרונותיי לא עוד יהיו.
הצמרמורת שעוברת בי לפני השינה.

אני כבר לא יודעת מה היה, מה המצאתי, מה אני רוצה שיהיה.
אין לי ממך זיכרון, אין לי נחמה.
רק אגרוף כמוץ נאבק לאחוז בכלום.
כלום.
מסרב להרפות.
לא ארפה.