אני הגועל של אליוט.
אני הניכור וחוסר העונים שלו.
אני המסכנות של הקיום של אליוט.
אני כל דבר ששנא...

או אולי זה רק הם, אבל אולי זאת רק אני. הם נראים כאילו הם כל
כך שמחים מזה.
מסופקים.
נהנים בתוך התהום שחפרו לעצמם. אולי זאת אני בתוך התהום,
ומסכלת עליהם מלמטה.
הסרוב המתמיד שלי להיות חלק מהבלגאן הזה, או אולי הבלגאן עצמו,
רק מחזק את ההרגשה המטומטמת הזאת שתוקפת אותי מדיי פעם.
הם כל כך משלימים עם המסכנות שלהם, כשאני שוב מסרבת להיכנע לה,
כשאני נכנסת לכלא
בבוקר.
בכלוב.
כלוב ממספרים ונוסחאות מאוזנות וקפדניות. מישהו מאוד חכם המציא
אותם פעם כדי שלא יהיה לו משעמם.
בבוקר.
בכלוב.
ושוב בוקר.
וכלוב, ובצהרים אולי זה ישתפר.
המחול המטורף הזה.
כולם רוקדים.
מתחיל כל פעם מחדש כשהם שוב מגיעים לכלא. המחול, יכול להוציא
אדם שפוי מדעתו. אז כנראה שאני משוגעת. כי 10 שנים זה לא קצת
זמן.
אולי גם הם השתגעו. צריך להיות משוגע, כדי לא להשתגע מזה.
כנראה שזה לא מפריע להם כל כך.

אני השעמום התמידי של אליוט.
הטרוף הכרוני שתופס אותו בפינות הקטנות.
הקולות שרק אליוט שומע.
הפחדים שלו מהעולם שאיבד.
אני כל מה ששנא...

אני ואליוט נפגשים לפעמים.
הוא מראה לי את החתכים על הידיים, ואני מתפעלת מחדש שוב ושוב
מהתפרים.
והם תפרו אותו כבר יותר מדיי פעמים.
אמרתי לאליוט שזה לא שווה, שהכאב הזה לא יעבור לו. הוא לא פשוט
ישפך החוצה דרך הורידים, חבל על כל הצלקות.
אליוט מתנדנד בנדנדה ואני נשכב מתחתיו. מסתכלת עליו איך הוא
חולף מעלי.
עף.
אני רואה אותו מלמטה, אבל לא בטוחה אם הוא רואה אותי.
אליוט אומר שהחתכים כבר לא כואבים לו יותר, שבפעם הבאה זה כבר
לא יכאב בכלל.
הוא אומר שהוא מעביר את הכאב מהבטן, מהראות, מהעניים, לחתכים.
הוא אומר שכשהוא עושה את זה הוא שוכח את הבעיות האמיתיות.
ההרגשה המתכתית של הסכין על הידיים משחררת אותו. הוא אומר שזה
אפילו נעים.
השמש מסנוור אותי מבין הענפים של  העצים בגינה הקטנה.
הגוף של הרוח חולף מעלי.

אליוט קופץ מהנדנדה, הוא מתישב על החול ומתחיל לחפור. הוא אומר
שיש שם מתחת לחול אוצר, אז אני עוזרת לו,ואנחנו חופרים
וחופרים. ערמות של חול.
שמיים מחול.
אנשים מחול.
חוץ מחול לא מצאנו כלום.
אליוט שקרן!
אבל הוא אומר שבטח מישהו אחר מצא אותו לפנינו וגנב אותו, את
האוצר המדהים ביותר בעולם!
הוא אומר שאם נמצא את האוצר הזה הוא לא יחתוך יותר את הידיים,
ואני לא אהיה כל מה ששנא.
אבל הגענו בסוף לגוש בטון שהיה שקוע שם איזה מטר וחצי מתחת
לנדנדות, והעצים והחול,
ולא היה שם אוצר.
ולא היה שם כלום.
אז אליוט אמר שצריך לחפור במקום אחר, אבל כבר לא היה לי כוח,
אז נישקתי אותו, ואז נרדמנו.
בבוקר.
בכלא.
שוב.
תהום.


אוהבת פרח