אני מחייך חיוך מת לאנשים חיים, זורק את המילים המתות שלי אל
העולם האנושי החי, דופק סירובי פקודות למפקדים החיים שלי,
שימותו כבר!
 אני נוסע באוטו החי שלי, בכביש החי של ארץ ישראל החיה, או
שכמעט כבר מתה, שוכבת על הקרקע, מדממת מכל הפיגועים האלה
בשנתיים האחרונות. אני נוסע אל החברה החיה שלי, אל האהבה שלי,
היא חלק ממני, החלק היחיד שחי אצלי, חי בי.
 אני מגיע מת לבית החי שלה, נכנס מת לדירה החיה שלה וכמעט
דורך שוב על החתולה החיה שלה. היא חיה טוב החתולה שלה, כל
שלושה-ארבעה חודשים נכנסת להריון, אוכלת אוכל טוב, שוכבת על
ספות יקרות, אנשים טובים מטפלים בה, חיים ברמה, חיים טובים.
 אני נכנס מת אל החדר החי שלה, על אחד המדפים עומדת תמונה של
אבא שלה, גם הוא מת, סרטן. על מדף נוסף עומדות תמונות שלה ושל
האחיינית הקטנה והחמודה שלה. היא והתמונה הופכים את החדר למקום
חי, מקום מיוחד.
 אני מסתכל עליה, ישנה על המיטה שלה, כל כך שלווה. הלב שלי
מתחיל לדפוק חזק, אני אוהב אותה, אני מתעורר לחיים. פתאום אני
מרגיש את עצמי חי, בעולם חי, זו הרגשה באמת נעימה. אני נשכב
לידה בזהירות כדי שלא תתעורר, נצמד אליה בכל חלקי גופי, אני
יותר חי עכשיו מכל דבר חי אחר.
בערב למחרת אני נכנס שוב לאוטו החי שלי, עולה על הכביש החי,
אני חושב עליה, הלב עדיין דופק, אני עדיין חי.
אני עומד ברמזור, בצד השני של הכביש עומד אוטובוס בתחנה, קו
251.
פתאום זה קרה, היה פיצוץ אדיר, ופתאום אני מוצא את עצמי חי
בעולם מת.

17/06/03