[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
זעקה [סוף]

מתוך "עונות השנה של עמיקם שחר-שכטרמן"
      אל רשימת פרקי הסדרה: http://stage.co.il/s/197386




שוב יושב עמיקם שחר מול מסך המחשב. מילים חגות סביב מצחו
הקודח, ואחר מתנפצות לרסיסים.
עשרים וארבע שנים חלפו מיום מותו של יונתן, ועדיין לא קהתה
תחושת האסון. אדרבא, דומה כי השנים שחלפו חידדו אותה באופן
מוחשי עד כאב.
לעיתים יש בחיי אדם רגע אחד שהוא תמצית מזוקקת, שגם שנים רבות
לא ידללו את חריפותה.
מהי תמציתו של הרגע ההוא?


                             

גם מבעד למסך השינה שמע עמי את הזעקה אשר הפרה את
שלוות שנתו, נמסכה בחלומו וגרמה לו להתעורר לבסוף בתחושה
של פורענות מתהווה. הימים, ימי יולי היו. לחות האוויר נישאה על
גלי החום וחדרה אל קפלי העור.
הייתה זו זעקת ייאוש בודדה, נוראה, כמעט לא אנושית, אשר חדרה
דרך חלונו הפתוח וננעצה בו כמכווה של ברזל מלובן. כמו געיית
פרה שנטרפה דעתה בראותה את עגליה נשחטים מול עיניה;
קינת חנה על בניה הטבוחים.



                             
אצבעותיו של עמיקם שחר מגששות על-גבי הקלידים כמנסות לברור
פירורי תחושות, ללוש ולצקת אותם אל תבנית שיש בה צורה ומשמעות.
הכיצד יכילו מילים אחדות את כל הגודש הזה הטורד מנוחתו?
בזו אחר זו נאספות המילים למשפטים. כל משפט הוא רגעים אחדים
שקועקעו בזיכרון.


                               

גם לאחר שקם עמי ולבש בגדיו עדיין הדהדה באוזניו הזעקה ההיא.
התעשת ורחץ פניו, אך זו עדיין הכתה בראשו כתופי טם-טם המתריעים
מפני סכנה קרבה.

כשקרב אל דירת אמו, התרוממה לקראתו דליה מן המדרגות. חברים
נוספים עמדו בסמוך. דליה הייתה מחנכת כיתתו של יונתן לאורך
שנים. פניה היו חיוורים. היא מלמלה אליו את אשר לבו כבר חש.
ידע שלא יוכל לעמוד במפגש. סב לאחור בשתיקה ושב אל חדרו.

שכב פרקדן על מיטתו, בוהה אל התקרה ומוחו מיטלטל במהירות
מטורפת בין ריק מוחלט לבין זיקוקי דינור המתנפצים לאלפי
ניצוצות. דפיקה חרישית בדלת. איתן בן כיתתו נכנס בלי להמתין
לתשובה והתיישב לצדו. אחר סייע בידו להצית סיגרייה ולייצב אותה
בין אצבעותיו הרועדות.

ביום המחרת. מכונית הווקסהול של יצחקלה בן דודו החליקה חרש
כאומרת כבוד אחרון. עמי, כמו זקוק נואשות לידיעה שיש עמה
וודאות מוחלטת, נאחז בו בתחינה רפה: קח אותי לרמב"ם. אני רוצה
להיות שם לפני שסוגרים את הארון. אך ללא הועיל.

בית הקברות. עמי אחז בחוזקה בכתף אביו אשר גהר אל עבר הארון
מעל הבור הפתוח. מזווית עינו הבחין בסבתו המצטנפת, מרעידה,
קטנה מתמיד.



                               
ושוב יושב עמיקם שחר ובוהה אל מול המסך.
אלו הרגעים שנשתמרה תמציתם. יותר מכך אינו זוכר. הקולות
והמראות כאילו נמחקו מבלי להותיר עדות.
הוא שואל נפשו ליפול אל תוך שינה ארוכה ובלתי מופרעת, אך יודע
כי נגזר עליו לנוע לעד, ככוכב שביט, בין העולמות.
לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת.
לאט לאט מוצאות אצבעותיו את האותיות החרוטות באדום על המקלדת
ומקישות בהן, תחילה בהיסוס ואחר בביטחון גובר והולך.
בחלקיק שנייה אחד הופכות האותיות לתבנית יצוקה, קרה ונוכרייה
על הצג.


                           
נכתב ב- 1991

עובד ל"במה" - דצמבר 2002







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הפסקתי לכתוב
סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/03 14:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה