שוב יושב עמיקם שחר מול מסך המחשב. מילים חגות סביב מצחו
הקודח, ואחר מתנפצות לרסיסים.
עשרים וארבע שנים חלפו מיום מותו של יונתן, ועדיין לא קהתה
תחושת האסון. אדרבא, דומה כי השנים שחלפו חידדו אותה באופן
מוחשי עד כאב.
לעיתים יש בחיי אדם רגע אחד שהוא תמצית מזוקקת, שגם שנים רבות
לא ידללו את חריפותה.
מהי תמציתו של הרגע ההוא?
אצבעותיו של עמיקם שחר מגששות על-גבי הקלידים כמנסות לברור
פירורי תחושות, ללוש ולצקת אותם אל תבנית שיש בה צורה ומשמעות.
הכיצד יכילו מילים אחדות את כל הגודש הזה הטורד מנוחתו?
בזו אחר זו נאספות המילים למשפטים. כל משפט הוא רגעים אחדים
שקועקעו בזיכרון.
ושוב יושב עמיקם שחר ובוהה אל מול המסך.
אלו הרגעים שנשתמרה תמציתם. יותר מכך אינו זוכר. הקולות
והמראות כאילו נמחקו מבלי להותיר עדות.
הוא שואל נפשו ליפול אל תוך שינה ארוכה ובלתי מופרעת, אך יודע
כי נגזר עליו לנוע לעד, ככוכב שביט, בין העולמות.
לא ער ולא ישן, לא חי ולא מת.
לאט לאט מוצאות אצבעותיו את האותיות החרוטות באדום על המקלדת
ומקישות בהן, תחילה בהיסוס ואחר בביטחון גובר והולך.
בחלקיק שנייה אחד הופכות האותיות לתבנית יצוקה, קרה ונוכרייה
על הצג.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.