רעדתי מקור כשעמדתי מחוץ לדלת ואחותו הקטנה פתחה לי אותה.
נכנסתי בשקט ובמהירות לחדר שלו רק כדי למצוא אותו שכוב בתנוחה
עוברית על צידה הימני של המיטה, מכוסה כולו בשמיכה ילדותית
וחמודה במיוחד.

בהתחלה פחדתי. לא ידעתי מה קרה לו! הוא חבר טוב, מכיתה ז'
אנחנו חברים טובים ולא רציתי אפילו לשמוע את מה שיש לו לומר
ברגעים ההם.
פחדתי שמישה מת, שהוא גילה שהחבר שלי בגד בי, שהעולם התהפך,
שהוא לקח כדורים, משהו!

קיבלתי תשובה שלא ציפיתי לה.

אני: מה קרה לך, לעזאזל? (מאוד קשה לי להיות נחמדה ועדינה)
הוא: את חייבת לעזור לי (לא מוציא את הראש מהכרית)
אני: נו אז תגיד במה, נראה אם אני יכולה! ותקום משם, אתה נראה
כמו הדובי שלי (משכתי אותו כלפי מעלה).
הוא: אני צריך לנשק מישהי.
אני: (בתמימות) אז נשק אותה, אני לא רואה בעיה.
הוא: אף פעם לא התנשקתי (הוא לחש).
אני: מה!??! (טאקט?)
הוא השפיל את ראשו למטה וחזר לתנוחת-העובר-המכורבל-בתוך-עצמו
ששהה בה קודם.
הקמתי אותו. כן. היו לי הרבה כוונות לעזור לו.
אני: תעמוד מולי, תעצום עיניים, תרפה שפתיים, ולעזאזל, תשתף
פעולה פעם אחת!
הוא: בסדר, בסדר, רק תעזרי לי. אני יעשה הכל.
אני: אם תנשוך אותי אני אתלוש לך משהו חשוב.
הוא חייך ועצם עיניים.
התקרבתי.

לעזאזל.