אתה זוכר בקיץ שעבר, כשעמדנו במרפסת? הירח נצץ מעלינו, ואתה
אמרת שאתה יכול לראות כל כך הרבה צבעים בתוך הלבן-התכלת הזה,
אבל לא הסתכלת על הירח, אלא עליי.  אני זוכרת שנשמעה מסיבה
רחוקה של השכנים שלי, קולות קלושים של אנשים שצוחקים ובוכים,
שיכורים מאלכוהול ומסוחררים מהגובה ומכל דבר שזז לידם; התחושה
החלקה של כל תנועה, החדות והבהירות שנדמה שמקבלים כאשר נמצאים
תחת ההשפעה של המשקה, ואולי היד שלך החליקה מאחורי הצוואר שלי
כשניסיתי לזהות את השיר המוכר הזה שהם ניגנו שם. ופתאום, סתם
ככה, טעם של מלח וסוכר וקפה ואתה, ונשימות שנעצרות לאט-לאט עד
שאני נרגעת ושמה לב שזה נגמר. וחייכת אליי - חצי אכזבה, חצי
סלחנות - אמרת לי שאני חמודה כשאני מופתעת; אני רק ניסיתי
להיראות כאילו אני לא. והיה הרבה יותר חשוך ממה שהירח ההוא
התכוון שיהיה, כאשר אתה נהפכת לצללית שנעלמה בשקט, עם חריקה
קלה של הדלת ונקישה שקטה של הבריח, ומעולם לא היה לי יותר ברור
שאני לא בטוחה מה לעזאזל קרה כרגע. ופתאום נהיה כל כך שקט,
כאילו כל העיר נמצאת בהנגאובר אחד גדול וכולם מפחדים להרעיש
יותר מדי - פתאום כולם מתחשבים, ובוכים וכואבים מבפנים, ולא
שומעים שום דבר מרוב בלבול. ליקקתי את השפתיים מתוך הרגל; היה
להן טעם של הירח.