"וקנין!", זינקתי על רגלי ויצאתי מפתח האוהל. "וקנין, הסמג"ד
קורא לך," נשמע שוב. ככה זה בצבא, לא משנה כמה פעמים תגיד
שקוראים לך אורן, תמיד יקראו לך וקנין.
ואני בכלל ועקנין.
חזרתי לאוהל כדי לקחת נשק ומעיל ורצתי למשרדו של הסמג"ד.
"יאללה וקנין, תזדרז, לרנר הגיע. טוס לאפסנאות ולנשקיה תזדכה
וסע לשלום. 3010 נשלח לך בדואר."  "סוף, סוף." אמרתי ויצאתי
לקור שבחוץ. לרנר הזה, בחיי,  להשתחרר ממילואים ברמה בתשע
בלילה ובאמצע החורף - לא אנושי ממש. ואני עוד צריך להגיע לת"א.

עם המזל שלי, בדיוק כשיצאתי מהש.ג. התחיל לרדת מבול. מטריה? את
האביזר הארור הזה משום מה, אף פעם לא טרחתי לסחוב איתי לצבא.

אז המצב הוא כזה : רבע לעשר בלילה, רמת הגולן, קור כלבים עם
גשם זלעפות , מטריה - בערך מאתיים קילומטר משם וטרמפים יוק.

נעמדתי מתחת לטרמפיאדת בטון מחוררת, מייחל לנס. אבל נס לא
הגיע, במקום זה נראו מרחוק צמד אורות שנעו במהירות לכיווני.
אפילו לא הספקתי להרים את היד והאורות האטו והזדחלו לעברי.
למרות הסינוור, הצלחתי להבחין בבירור בלוחית הרכב. על הלוחית
נח לו מספר מסודר בן שבע ספרות עוקבות. איך לכל הרוחות מצליחים
לקבל  מספר שכזה? אני זוכר שחלפה כהרף עין תהייה בראשי.
מבעד לחלון שנפתח באטיות נשמע קול נשי. "כנס, כנס שלא תירטב
לגמרי." "הצחקת אותי," עניתי. "אני ספוג כולי." "זה בסדר,"
אמרה. "שים את התיק על המושב האחורי ושב."  
מושב? מושבון. היתה זאת דו מושבית יפהפיה, בעלת מושב אחורי
שבמקרה הטוב אפשר להושיב עליו פודל ננסי. דחסתי את התיק בקושי
למרווח הצר והתישבתי.
"לאן אתה צריך?" שאלה, "במצבי הנוכחי, לכל מקום אחר. וספציפית
לתל אביב." עניתי. "אל דאגה, הקטנה הזאת תיקח אותך עד לבית, זה
על הדרך שלי." אמרה, כשהיא מקישה באצבעותיה על גלגל ההגה
השמנמן המרופד עור. אחר, שילבה לראשון והאיצה במהירות על הכביש
הצר. "אני סופיה, אבל כולם קוראים לי פיה."  "נעים מאוד, אני
וקנין." יצא לי מבלי שהתכוונתי.

רק עכשיו שמתי לב שהיתה לבושה בשמלת קיץ דקיקה וקצרה. בקצה
מושבה נתגלו בירכיים חלקות שהוליכו לרגליים יחפות. שערה היה
שחור וחלק ועור פניה חיוור כמעט שקוף. העיניים, לא הצלחתי
להבחין בבירור אם כחולת היו או ירוקות, אך תווי פניה היו
עדינים ורכים להפליא. ובחלל המכונית ריח בושם נשי בעל גוון
מתקתק ומריר גם יחד, לא חזק במיוחד אך מורגש היטב.
"רוצה נס?" שאלה. "כבר קיבלתי אחד." עניתי בצחוק, עדיין המום
מהשאלה ומהמזל הטוב שנחת עלי בפתאומיות שכזאת. "יש בתרמוס, על
הרצפה ליד הרגליים שלך," אמרה, "נראה לי שאתה קפוא."
בתמרון מסובך הצלחתי לפשוט מעלי את המעיל הרטוב ומזגתי מעט
קפה. "רוצה קצת?" שאלתי. "לא תודה,  אני מסודרת." אמרה  והפנתה
אלי מבט מחייך. עכשיו ראיתי בבירור - כחולות ושקופות כים. עם
עיניים כאלו, באמת שלא בעיה להשיג  מספר שכזה, חשבתי.

"אז מה אתה עושה, וקנין, כשאתה לא במילואים?"  איך ידעה שאני
מילואימניק?  בסך הכל בן עשרים ושלוש. תמיד חושבים שאני עדיין
בסדיר עם המדים האלה. "סטודנט." השבתי . "סטודנט לחשבונאות.
ואת? מה את עושה?" "קוסמת." "קוסמת??" "כן, קוסמת, אבל אתה בטח
יודע שהביקוש לקוסמים במצב של היום הוא לא כמו שהיה פעם. אז
אני נאלצת לחלטר מדי פעם."
בטח שאני יודע על הביקוש לקוסמים בארץ, ומה פתאום פעם? בת כמה
היא בכלל שהיא מדברת על פעם, לא הייתי נותן לה עשרים אפילו.
ומה זה לחלטר? עוד לא הצלחתי לעבד את שטף האינפורמציה שהנחיתה
עלי במשפט בודד, כששאלה אם אני רוצה לשמוע קצת מוזיקה. "יש בתא
הכפפות כמה דיסקים, תבחר מה שבא לך, אני כבר מכירה את כולם בעל
פה." לקח לי כמה שניות עד שגיליתי כיצד פותחים את תא הכפפות,
בחיי מנגנון מעצבן. ומאחר שבחיים לא אוכל להרשות לעצמי אוטו
כזה, מצאתי ניחומים במחשבה שלא אצטרך לפתוח אותו שנית.
מתחילה למצוא חן בעיני הפיה הזאת!
בחרתי את המלכה המתה של הסמית'ס וניסיתי להתרווח על מושב העור
הצר.
"אתה יכול לעשן." אמרה, "נורא מתאים עכשיו עם המוזיקה הזאת
והגשם בחוץ. ותדליק גם לי אחת אם לא  אכפת לך. הא ועוד דבר,
שכחתי להגיד לך,  אני צריכה לעצור רגע באלונים, ממש לכמה
רגעים, אז תסלח לי כן?" "אין בעיה, בשבילך גם שעה שלמה."

ג'ינג'י מתולתל, יפה תואר וענק כשחקן כדורסל ניגש לעבר הדו
מושבית הקטנה כשהגענו לשער הקיבוץ.
פיה פתחה את החלון ונופפה בידה, הג'ינג'י חייך הפריח נשיקה
באוויר ופתח את השער.
התגלגלנו פנימה ונעצרנו ליד אחד הבתים הקטנים.
"רק לכמה דקות וכבר חוזרת, אני משאירה את הרכב פועל, כדי שיהיה
לך חם." אמרה ויצאה יחפה אל שביל הבטון המוליך אל הבית, פתחה
את הדלת ונעלמה.

התחלתי לחוש באי נוחות מסוימת כעבור ארבעים דקות כשלא שבה. אך
כעבור שעה כבר התחלתי לדאוג. יצאתי מהרכב ודפקתי קלות על דלת
הבית.
"מי שם?" ענה לי קול מבוגר מתוך הבית. "זה ... זה וקנין, אני
יכול לדבר עם ..סופיה, עם פיה" השבתי בהיסוס. "אין כאן אף
סופיה, חיילצ'יק." ענה לי הקול המבוגר שהציץ דרך החריר שבדלת.
"הבחורה שנכנסה לכאן לפני שעה בערך, סופיה  לא? אני ממתין לה
באוטו, היא אמרה שהיא כבר חוזרת..."  המבוגר סובב את המפתח
ופתח את הדלת. "שמע נא חביבי, רק אני ואישתי גרים כאן. כבר
יותר מארבעים שנה. תאמין לי שהייתי יודע אם היתה לנו סופיה
בבית, כנראה שטעית בכתובת."
"אולי ... כן ... , אולי טעיתי." נתקפתי פתאום בחוסר בטחון
משווע, "אולי אתה מכיר כאן איזו סופיה או פיה, בחורה בת עשרים
לערך, שער שחור, יפה כזאת?" המבוגר הביט בי בחביבות "אמרתי לך
חיילצ'יק, אני גר כאן ארבעים שנה, אין לנו סופיה בקיבוץ!"
צעדתי צעד לאחור, "סליחה על ההפרעה, באמת סליחה, כנראה שטעיתי
בכתובת." "תהיה בריא חיילצ'יק." אמר המבוגר נכנס פנימה ונעל את
הדלת.

הג'ינג'י! הג'ינג'י הענק מהשער, הוא מכיר אותה. זינקתי לאוטו
ונסעתי לשער הקיבוץ.

בשער עמד אדם כבן ארבעים לערך. "לילה טוב" ברכתי אותו דרך
החלון, "אני מחפש את השומר הג'ינג'י שהיה כאן לפני שעה."  "אני
נראה לך ג'ינג'י, חייל? אני כאן מתשע בערב." אמר השומר. "אבל
היה כאן בחור ג'ינג'י, כזה מתולתל, גבוה, מה זה גבוה - ענק!"
אמרתי בתחושה שנטרפת עלי דעתי. "אם אתה רוצה, אז בשבילך אני
ג'ינג'י מתולתל וענק. במה אפשר לעזור לך חייל?" אמר השומר
בקוצר רוח.  "כלום, כלום ... רק אם לא אכפת לך לפתוח לי את
השער, אני עוד צריך להגיע היום לתל-אביב." "סע בזהירות חייל,
מה שבטוח שהיום כבר לא תגיע - עכשיו חצות." אמר ופתח את השער.

יצאתי מהקיבוץ בלב כבד. ברשותי דו מושבית חלומית, תא כפפות
סרבן, ערמה של דיסקים לדרך, רבע מיכל מלא וחוסר יכולת לחשוב.
איני זוכר כיצד עברה עלי הנסיעה חזרה, פרט לצלילי הגיטרות
המנסרים ברצועה  "המלכה מתה".



תודה לחן ש.