"שנה איומה", אמרה לי שיר, "זאת לא את, את בסדר גמור. זה משהו
עם הירח, קראתי על זה בעיתון." שיר עוד פעם התחילה עם השטויות
שלה, או שבעצם זאת הייתי אני ש''שוב התחילה עם השטויות שלה".
מה זה משנה? בכל אופן ישבנו שתינו מדוכאות לגמרי,שתינו
לימונענע, ולא עשינו כלום.
אחרי איזה שעתיים אבא שלה התקשר, ביקש ממנה לחזור. היא חיכתה
שהסיגריה תיגמר, כיבתה אותה ופנתה לכיוון הדלת. "תזכרי מאמי,
זאת לא את! זה הירח, אני אומרת לך. את בסדר גמור." שיר יצאה.
איזה כיף היה לי איתה. היא קצת מטורפת, והיא גם מדברת הרבה
שטויות... טוב, אבל היא החברה היחידה שיש לי, אז אסור לי להיות
בררנית מדי. שמתי מוזיקה, נראה לי R.E.M, לא זוכרת. אני לא
יכולה לשמוע עם שיר מוזיקה, היא לא אוהבת את המוזיקה שאני
אוהבת, ואם כבר אנחנו מוצאות שיר ששתינו אוהבות, אז היא ממש
מזייפת, ככה שאני מעדיפה לדבר על השיר, ולא לשמוע אותו.
אחרי חמש דקות היא חזרה.
-"כבר חזרת?"
-"כן, התגעגעתי..." אתם תצטרכו לסלוח לשיר על הבדיחות הלא
שנונות של זקנים שלה.
"מה הוא רצה?" שאלתי אותה, "שאני אעזור לו עם הקניות. בא לך
ללכת אליי?" היא שאלה. "למה לא... יש אצלך אוכל?" עניתי (או
שאולי לא?! אני פשוט רעבה עכשיו, אז יכול להיות שאני סתם זוכרת
את זה...) עלינו לבית של שיר.

"היי משה, מה קורה?" שאלתי את אבא של שיר, שכנראה לא שמע אותי.
משה נראה בדיוק כמו שלא הייתם מצפים שהוא יראה, אז תשכחו מאיך
שדימיינתם אותו, ותדמיינו ההיפך. יופי.
ישבנו אצל שיר בחדר, המשכנו להרכיב את הפאזל 2000 חתיכות
שהתחלנו לפני שנה בערך.
"איך אני מחכה לשנה הבאה" אמרה שיר.
-"למה? מה השנה הבאה תעשה?"
-"לא יודעת, כיתה י'ב, בלגאנים. "
-"את מתכננת ללמוד שנה הבאה?"
- "בטח! שנה אחרונה, אני חייבת לשפר את הציונים!"
-"כל שנה את אומרת משהו בסגנון" שתינו גיחכנו בהסכמה.
-"בא לך מחר לצאת להליכה?"
-"למה?"
-"כי אני ממש השמנתי בזמן האחרון, רק שבועיים עברו מתחילת
החופש, וכבר אני פרה!"
-"מה אכפת לי, זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות."
-"ואולי נלך לים ונתפוס כמה כוסונים, מה את אומרת?"
-"טוב."
-"מה אתה כזאת יבשה היום? אני לא מבינה. עוד לא שכחת ממנו?"
-"לא."
-"אז תשכחי, הוא לא שווה את זה. "
-"קל לך להגיד הא?!"
-"תשמעי מאמי, למה ציפית? זה הדבר הזה עם הירח. אולי תחזרו, מי
יודע?"
-"שוב?! לא, לא נראה לי שהוא רוצה אותי יותר. נמאס לו, ואני לא
מאשימה אותו, אחרי הכל אני לא כזאת בן אדם נסבל... לא חברותית,
רגשנית, מה הוא צריך את זה? ורק דברים רעים קרו לי השנה, מה
הוא צריך חברה שרק בוכה לו כל הזמן."
-"את אוהבת אותו."
-"ומה זה משנה עכשיו?"
-"לא יודעת, אולי גם הוא אוהב אותך."
-"הוא אמר שהוא לא."
-"אולי הוא שיקר..."
-"הלוואי שהוא שיקר, פשוט, אני לא מאמינה בזה..."
-"מסכנה שלי, אל תבכי."
-"אל תחליטי עליי!"
-"טוב."

תמיד אני מרגישה רע כשאני בוכה ליד שיר. לשיר אין אמא. אולי
בגלל זה היא כזאת משוגעת, אבל היא לא מדברת על זה. בכל אופן,
כיתה י'א שלי היתה שנה איומה.

-"מה?! מה את עושה?!"
-"מצלמת אותך!"
-"למה?"
-"כדי שאני אראה לך עוד כמה זמן שבכית בגלל האדיוט הזה,
ונצחק."
-"די! שיר, זה לא מצחיק. אני אוהבת אותו!"
-"די, שיר, זה לא מצחיק, אני אוהבת אותו..." חיקתה אותי.

ממש נעלבתי מזה. אבל לא אמרתי לה. לא היה לי כוח להתווכח.
השעה היתה כבר עשר בלילה כשיצאתי ממנה. עליתי במדרגות שלוש
קומות, ואז נכנסתי למעלית ועליתי קומה אחת. נכנסתי הביתה
והלכתי ישר לישון.
למחרת, יום שלישי, יצאנו להליכה. שיר היתה צריכה לשכנע אותי
שעה עד שהסכמתי לקום מהמיטה. לא התחשק לי. הייתי עייפה,
והתגעגעתי אליו יותר מדי. בסוף יצאנו. הלכנו שעתיים וחזרנו.
היא הזיעה נורא, אבל אני לא, לא יודעת למה. היא ממש מטורפת,
לצאת בשעות החמות של הבוקר...
כל הזמן הזה לא דיברנו, חוץ מהדקות שעברנו ליד הבית שלו, ושיר
שכנעה אותי לא לצלצל אליו ולהגיד לו שאני למטה.

ובערב החלטתי שאין לי יותר כוח. ונגמר יום שלישי.