את רואה?!

זו הסיבה למה לא רציתי את זה, את כל הקטע הזה של "אהבה"...
לא רציתי להיות מחוייב, תלוי, זקוק.
העדפתי להשתולל, לרקוד, לבלות, לצאת...

את שומעת?!

את קול בכיי, את הטיפות נושרות על הכרית בבומים חזקים...
את ההתייפחות הנשית, את הלב המתרסק...

האם שמת לב?!

לניסיון הנואש לזרוק את הלב מהצוק...
להיפטר ממנו, ויחד איתו עם הרגשת התלות המעיקה הזו...
ההרגשה כאילו חזי קטן מדיי מכדי להכיל את ליבי, שנמעך מרגע
לרגע, על ידך....


אני מרגיש כמו בקופסה קטנטנה עם מקלדת רטובה ומסך מטושטש,
מימיני טלפון ומשמאלי פלאפון... אולי תחליטי לשלוח הודעה...
להתקשר...

אט אט, המקלדת מתייבשת והטלפונים מלאים קולות שמחה של חברים...
המסך, לעומת זאת נשאר מטושטש.