תפארת הבריאה! כל-כך פשוטה במורכבותה. כמו פאזל של אינספור
חתיכות, שכאשר מונחת החתיכה האחרונה במקומה פתאום נגלית לעין
התמונה בשלמותה, ובין רגע נשכחת העבודה הרבה שהושקעה. קל יותר
לקבלה כיצירה אחת גדולה ולא כמספר עצום של יצירות קטנות.
ממעמקיי האוקיאנוס ועד לפסגות ההימלאיה!  מחד-התא ועד
לבן-האדם!  איזו מלאכת מחשבת!

וכמה קיבלתי עליה!?  נכשל!  איך נכשל, איך!?  קרעתי את התחת
בשביל הכוכב הזה ומה אני מקבל בתמורה?  זין!  זה נראה לכם קל
לברוא עולם כזה?  תראו את בני האדם, איזה מפותחים הם.  יש להם
מודעות עצמית, הם שואלים שאלות קיומיות, הם מקיימים יחסי מין
בשביל הכיף, הם אפילו הגיעו לירח!  אז זה לקח להם כמה מיליוני
שנים, אז מה!?  טוב, אני מודה שזה לא הזן המושלם של רב-תאיים,
אבל מגיע לי לפחות 80...  אני מגיש ערעור בטוח.

נמאס לי שכל אלוהים שהמורה קצת אוהב מקבל ישר 90 על כל פלנטה
מצ'וקמקת שהוא בורא, ואני יכול לברוא חצי גלקסיה בלי לקבל מילה
אחת טובה.  ומה אומר לי המורה?  הוא אמר שהבחירה של הכוכב
דווקא הייתה טובה.  מערכת שמש סולידית בלי שינויים קיצוניים.
אבל עם כל נתוני הבסיס המרשימים בכל-זאת הצלחתי כמעט להרוס הכל
עם הקופים הזקופים האלו או איך שקוראים להם.  הסברתי לו בפעם
החמישית שזאת לא סיבה  להוריד לי את הציון ככה. זאת בסך הכל
טעות קטנה. לא מצאתי את האיזון המדויק בין שכל לאגו, אבל עוד
שניה הם ייעלמו והכל יירגע.

"לא נורא, תתחיל לתכנן את העולם הבא," הוא אמר וקרץ.  "אל תשכח
שזאת הפעם הראשונה שלך.  זאת לא בושה לטעות.  זאת בושה לא
ללמוד מהטעויות שלך.  בהצלחה בפרויקט הבא, יהוה."
יאללה, סתם בן-זונה...