ואמרנו "אור"
ויהי חושך.
ורוח האדם נפלה מלפנינו, התהלכה לה בעצבות אל פי הקבר.
והתבונה, מות.
והכניענו בזמורותיהם- אנו בקר להם.
נכנענו ברצון,כרענו לפניהם לשם שמיים
כנאנסנו במחשך הרחובות.
כרענו, נפלנו, רגלינו כשלו.
והשינוי, מות.
ואם יקיץ יום אחד אדם
יעור מעלפונו הדל.
אז אולי ידע- לא נקרעו בני מעיו לשווא
לא רוצץ ראשו כדבר של מה בכך.
אלא ידע , הו! כי "טוב למות בעד ארצנו".
נשק את רגלי אדונך הרם טיפש
והוא יזיין אותך מפה ומשם ומפה ומשם
ואת השתן שתה בשמחה- לפחות זאת לא יקח ממך
רוח האדם חיה(שתה אמרתי!).
ועכשיו הודה לאלוהיך על פרור עלוב מצחין
גבך כפוף- כרע לפניו כדי שיוכל לדרוך על בניך
ועל בני בניך. נשבר ליבך ממנו? הודהו שעשך חסד מרומים.
והאדם עודנו מחפש משמעות
בשתן האדם מחפש
מה הוא מחפש שם בשתן אדוניו?
אולי ימצא שם את "זיו העלומים".