"שנורקל, שנורקל!"
"תראו איזה מכוער הוא!"
"שמן מסריח!"
"הומו!"

היא מסתובבת אליהם. שלושה ילדים, כולה בני 8, אולי בני 10,
צוחקים על אחד. החמישי בחבורה יושב בצד, משחק בפלאפון, מתעלם
ממה שקורה. האחד כל כך בודד, יושב בצד, ושותק. הוא לא עונה
להם, נעלב בשקט.

"תראו, אני גוזר את שנורקל מהתמונה!"

"אולי תפסיקו?" היא דורשת.
"לא!" באה התשובה.
"למה לא?"

"כי הוא שנורקל!"
"הוא חנון!"
"הוא מסריח!"
"אין לו חברים!"
"שמן מגעיל!"

היא נדה בראשה ומתקרבת אליו, אל הילד הבודד. "אל תשים עליהם,"
היא לוחשת לו בשקט. "הם לא שווים את זה."
הוא שותק, ממשיך להביט בתמונה הקבוצתית שלפניו. היא מתבוננת
בתמונה יחד איתו, בשתיקה. אפילו בתמונה הוא בודד. כל הקבוצה,
לא רק הארבעה שנמצאים היום, כולם נמצאים ביחד ועושים פוזות,
והוא בצד, מעיף את הטיסן שלו לבד.
עכשיו הם קורעים את הדמות שלו מהתמונות שלהם. והוא שותק, ממשיך
להסתכל על התמונה שלו. סופג את העלבונות.

תמיד הוא כזה, שותק, כשכולם מעליבים אותו, מכים אותו, פוגעים
בו. הוא שונה. שקט כזה, בדרך כלל. והוא גורם לה לחשוב, וגורם
לה להיזכר...

"שמנה!"
"פרה!"
"מומו!"
"מכוערת!"
"זונה!"
"תמותי!"
"אנחנו נהרוג אותך, את שומעת?"

בעיטה, אגרוף, סטירה... עם כל מכה היא מתקפלת יותר. עם כל
עלבון היא נסגרת יותר. עכשיו הם זורקים עליה דברים. ממשיכים
להכות... שורטים, פוצעים...
היא מרגישה נוזל על לחייה, לא בטוחה אם זה דם או דמעות. כנראה
שזה שילוב של שניהם.

"שנורקל הטיפש! תראו איך הוא שותק!"
"פחדן!"
"מפגר!"

"די כבר!" היא צועקת. "תעזבו אותו!"
"אבל זה מגיע לו!"
"לא זה לא! אתם סתם נטפלים אליו. תפסיקו, עכשיו!"

והוא עדיין שותק.

"אני חושבת שהוא מאוד אמיץ וחכם, כשהוא לא עונה לכם", אומרת
המדריכה הראשית, שנכנסה מהחדר השני ושמעה מה קורה כאן.

צלצול.
"המורה מגיעה!"

המסדרון מתמלא בקולות ריצה, כולם ממהרים להיכנס לכיתה, לפני
שהמורה תנזוף בהם על כך שהם בחוץ אחרי הצלצול.
היא ממשיכה לשכב על הרצפה, מכורבלת עם התיק בפינה, שעונה על
הקיר. התיק שלה קרוע ומלוכלך, וכך גם בגדיה. שיערה סתור, סימני
מכות טריות ניכרים בעורה. חבורות כחולות-סגולות, שריטות
אדומות, סימני אצבעות אדומים. העור שלה חיוור, והעיניים אדומות
מבכי. דמעות זולגות על לחייה, ומכמה פצעים זולג דם אדום. בחלק
מהשריטות הוא כבר הספיק להתקשות.

היא שוכבת לה שם, בפינה, מכורבלת ואומללה, והמורה ניגשת אליה,
לפני שהיא נכנסת לכיתה.
"למה את עדיין בחוץ?" היא מרימה את קולה. פרצופים סקרנים
מציצים מתוך הכיתה, מצביעים ולועגים.
היא לא עונה.
"תיכנסי כבר, ומיד! ואת תקבלי עונש על החוצפה שלך! יש כללים
במקום הזה!" המורה ממשיכה לצעוק.
היא ממשיכה לשתוק, ולהיצמד לקיר, מפוחדת, מבוישת, נלעגת,
שותקת.

"קדימה, ההסעה שלכם הגיעה." אומרת המדריכה הראשית, ומוציאה את
הילדים מהחדר. כולם יוצאים, חוץ ממנו. הם דוחפים אותו, והוא
נופל.
היא ניגשת לעזור לו לקום. ילד שמנמן, לא אהוד על חבריו, אבל
חכם, ובלי ספק חביב. למה הם לא מוכנים להפסיק להציק לו?
אכזריות של ילדים, מן הסתם.
"אתה לא צריך להתייחס אליהם", היא אומרת. "עדיף שתתעלם. אני
יודעת שזה קשה, ושהם פוגעים בך. אבל הם לא שווים את זה. תמיד
יהיו אנשים טובים, ואנשים רעים. אבל אין טעם להתייחס לרעים. הם
טיפשים".
הוא לא עונה, והיא משתתקת, יודעת שדבריה לא יביאו לו נחמה. זה
המפגש האחרון שלה עם הילדים האלה במועדונית שבה היא מתנדבת.
הפעם האחרונה, קרוב לוודאי, שהיא תראה אותו. היא רוצה לעזור
לו, אבל יודעת שהיא לא יכולה. היא רוצה לחזק אותו, לגרום לו
להבין שיום אחד זה יעבור, אבל קשה לה לעשות את זה.

ועכשיו גם הוא הולך, מעיף מבט כואב אחרון לעברה. והיא מנופפת
לו לשלום, ולוחשת "תהיה חזק". היא מקווה שהוא יתגבר. יתגבר על
מה שהיא לא התגברה.

עד היום היא זוכרת את הכאב, את ההשפלה, את הלעג. היא זוכרת את
הכאב, את השנאה. עד היום היא סובלת ממה שקרה אז. ולא מצליחה
לשכוח את זה.
השפלה של ילדים. צחוק של ילדים. לעג של ילדים. קורבן של ילדים.
דבר שבשגרה.
אז והיום.