[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נמרוד צפנת
/
שכתוב

"שמע, זה די טוב, אפילו טוב מאוד, אבל משהו חסר לי...". כן
בוס. ברור בוס. אני כבר אעבוד על זה בוס. מדהים, הוא כל כך
צפוי, אפילו לחשוב על התשובות אני לא צריך. כל כך הרבה זמן
לעבוד אצל אותו בנאדם, אצל אותו עורך, להקשיב לשטויות שהוא
מדבר, על זה שצריך להוסיף משהו למאמרים שאני כותב, על חוסר בשר
בטקסט. אבל עדיין הוא מעסיק אותי. לא שיש לו ברירה, לאור
העובדה שאני כותב המאמרים הכי טוב שלו. ומה שהכי מצחיק היא
העובדה שבסוף אף אחד לא משנה מילה אחת, לא מוסיף פיסקה, לא
מוריד פסיק ממה שאני כותב. אז למה צריך את כל הריטואל הזה? רק
הוא יודע. אולי הוא חושב שהוא צריך להוכיח עליונות עלי. למרות
ששנינו יודעים שמילה אחת שלי למוציא לאור והוא מפוטר. החיים
הטובים.
כשחזרתי הבייתה, מצאתי את הדירה הפוכה. זבל זרוק על הרצפה,
הספות לא במקום, כל הניירות על הרצפה. כבר הושטתי את היד
לטלפון עד שנזכרתי בלילה שעבר עלי. יותר מדי סמים, יותר מדי
בחורות, יותר מדי כסף על הרצפה. לא צריך יותר מדי שכל בשביל
לכתוב מאמר טוב. גם לא צריך יותר מדי שכל כדי למצוא עבודה
בעיתון. אבל מה שכן צריך, צריך שיהיו לך הרבה ביצים, הרבה
אומץ, הרבה נחישות. אבל יותר מהכל, צריך להפנות את כל תשומת
הלב לדברים שקורים מסביבך, למצוא את הרע בכל דבר, לחפש את מה
שמסריח, ללכת ישר אל הצוואר, לנשוך. ולא לעזוב. הכי חשוב.
לא. מה שהכי חשוב זה שלי יש את כל התכונות הללו, ולא למישהו
אחר. מי יודע, אולי אם זה לא היה לי בא בכזו קלות, הייתי גם
הולך ללמוד תקשורת. אבל זו נוסטלגיה. את הצמתים החשובים בחיים
שלי כבר עברתי, ואפשר לומר שהגעתי לאן שרציתי. יש לי הרבה כסף,
המראה שלי לא נשחק. נו, וכל זה עוד לפני שלושים. הפסקתי לתהות
לגבי העבר כי יש לי פגישה מחר ואסור לי לאחר, לכן התחלתי
להתכונן אל העתיד הקרוב. אני צריך לעשות את כל המטלות של מחר
היום. "פגישת מחזור" קוראים לזה בימינו. כל החבורה מתאחדת שוב,
לערב אחד בלבד, לפחות עד לפגישה הבאה, עוד עשר שנים.
הטלפון שצלצל לפני שבוע תפס אותי בזמן דייט עם זו שהופיעה
ב"צעקה האחרונה". חשבתי שאולי העורך שלי מטריד אותי שוב, אך
הקול שנשמע מהצד השני החזיר אותי אחורה בזמן. הקול הזה, הישן
והמוכר של החבר הכי טוב שלי גרם לי לריגוש הרבה יותר גדול ממה
שהילדה הזו יכולה לעשות לי, אז בקשתי ממנה לעזוב. הוא התקשר
כדי להזכיר לי להגיע. מתברר שיש תכונות שאף פעם לא עוברות. הוא
תמיד רוצה שהכל יהיה מושלם, וכמו שהוא מכיר אותי, הוא ידע שאני
תמיד שוכח. "שוכח,  ממשיך הלאה, כדי לתפוס ריגוש חדש" הוא
הגדיר את זה. יכול להיות שהוא צדק. יכול להיות שבאמת לא אכפת
לי מכל זה? מהחברים, מהעבודה? כמה פעמים הבוס התקשר אלי באמצע
הלילה כי שכחתי לשלוח לו מאמר ונאלצתי לוותר על שנת היופי כדי
לכתוב אותו?
בחזרה למציאות, מחר הפגישה ואין לי מושג מה אעשה שם. זה ממש
הטריד אותי בזמן שכתבתי, ככה שיצא לי מאמר די חלש. שלחתי אותו
בדואל לעורך, וכעבור מספר דקות הוא התחיל לצרוח עלי בטלפון,
אמר שהגעתי לנומך חדש ברמת הכתיבה. "שכתב, שכתב, שכתב!!" הוא
צעק עלי. כן בוס. בסדר בוס. אולי הפעם אקח את זה ברצינות,
ובאמת אעשה את זה. אבל הג'וינט כבר מודלק, ואי אפשר לחזור
אחורה. מהר מהר כתבתי עוד פסקה, שיפצתי את זה, וסיימתי בדיוק
כשהגראס התחיל להשפיע, אז קמתי מהכסא והלכתי לשכב. החומר הכי
טוב בארץ.
התעוררתי בצהריים והלכתי לבית הקפה. להתחיל את היום עם קרואסון
ואספרסו תמיד היה התענוג הכי גדול, רק שהפעם הזמנתי תה.
כשלקחתי את העיתון ליד, ישר משהו קפץ לי לעיניים. באמצע מוסף
המאמרים היה חלק לבן, במקום שבו היה אמור להיות המאמר שלי. לקח
לי קצת זמן להבין ששכחתי לשלוח לו את זה. הושטתי את היד לסלקום
ופתאום הוא צלצל. זה היה הבוס. האם סדר היום שלי באמת כל כך
צפוי? הוא אפילו לא צעק עלי. הוא נשמע בדיוק כמו דוד שלי שאמר
לי שהוא מאוד מאוכזב ממני כשלא סיימתי בגרות. אבל הפעם ההרגשה
הייתה שונה. היה לי כבוד אל הבוס, הוא עזר לי. "אני אפצה אותך,
אני מבטיח" ניסיתי להרגיע אותו. הוא אמר שאין שום דרך בעולם
לעשות את זה, אז החלטתי לעשות מעשה.
כעבור רבע שעה כבר הייתי במערכת. הרגשתי כמו תלמיד תיכון
שאכזב את המורה האהוב עליו והוא מתאמץ הכי חזק כדי לרצות אותו.
לא היה ברור לי כל כך מה לעשות, אבל ברגע שגיליתי שיש לי שולחן
במערכת, ישבתי לידו, הוצאתי את המחשב הנייד והתחלתי לכתוב.
למרות שדווקא נאום קצר למערכת שכולל בתוכו התנצלות היה מתאים
יותר, הגעתי למסקנה שכדאי לי להתעסק עם מה שאני יודע לעשות.
כתבתי לו את המאמר הכי טוב שיכולתי, וכשהגשתי לו אותו, פנים
מול פנים, הוא הסתכל עלי והלך למשרד. אחרי כמה דקות הוא החזיר
לי את הדף בלי הערה אחת. הוא לא היה צריך לומר שום דבר, הבנתי
בעצמי. עכשיו אני לבד. הוא לא יתן לי קווי הנחייה יותר, אז
ישבתי והתחלתי לערוך את המסמך, לשכתב שוב ושוב, ואחרי שהכל היה
מושלם, שוב בצעתי הגייה.
שעה לפני הדד-ליין הגשתי לו את הטיוטה הסופית. הוא קרא, חייך
לעצמו, שם ידו על כתפי, והלך לקומת הדפוס. כשפתחתי את הדלת
לדירה וראיתי את הבלאגן, נזכרתי ששכחתי לעשות את המטלות שהטלתי
על עצמי. הסתכלתי לכיוון המזכירה האלקטרונית ופתאום זה היכה
בי: פספסתי את הפגישה. היו בה שתי הודעות. הראשונה הייתה מהחבר
הכי טוב שלי. הוא שאל אם כבר יצאתי, ולאחר שלא עניתי הסיק שאני
בדרך. בהודעה השנייה הוא נשמע רוגז וכועס, צעק עלי בגלל שלא
הגעתי. "תדע לך שזו הייתה הפעם האחרונה שאתה עושה לי את זה.
תשכח מהחברות ביננו, תהנה לך מהחיים לבד" הוא ניתק בזעם את
הטלפון.
בבוקר שאחרי ירדתי שוב לבית הקפה. עבר עלי לילה קשה מאוד, לא
ישנתי כמעט. כל הזמן חשבתי על איך דפקתי את החברים הכי טובים
שלי, ויותר מזה, איך דפקתי את הבוס. בבית הקפה הזמנתי אספרסו
וקרואסון. "כמו שצריך" ענתה לי המלצרית בחיוך. דווקא חמודה.
הסתכלתי על הכותרות בעיתון, חשבתי על מה אכתוב היום. לפתע נפל
חלק המאמרים. כשהרמתי אותו, הסתכלתי לעבר המאמר שלי. קפאתי.
הוא לא היה שם.

-הלו, בוס?
-כן.
-למה המאמר שלי לא פורסם?
-אתה כבר לא עובד פה.
-מה?! אבל שכתבתי אותו בעצמי, עשיתי את העבודה הכי טובה שלי!
-אני יודע, קראתי. מצטער, ילד, אבל היית צריך לשכתב את החיים
שלך לפני הרבה זמן. עכשיו כבר מאוחר מדי. עכשיו כבר אי אפשר
לשכתב.
-אבל...
-להתראות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אין אדם נתפס
על צערו"


הוא נתפס לצערו


חזל כותבין מוסר
השכל על "החטא
וענשו"


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/99 0:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד צפנת

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה