בימים, בלילות, כשרוחי בקרבי.
כששקט ונעים, ואין רעש סביבי.
כשסיימתי הכל, אין יותר דאגות.
אז מתחילה מחשבתי משטויות להתפנות.

בחיי היום-יום, אין מקום ואין זמן.
מחשבות חשובות מונחות שם בצד.
ההמון הסואן לא נותן לי מרגוע,
ורק כשישן יש לי זמן ואין רוע.

דאגות מתחילות לחלחל בקרבי,
חששות כה כבדים, גרועים ממותי.
בזבוז של חיי, פחד שלא נגמר.
ממלא את ליבי, שמזמן כבר נשבר.

מחשבות מחשבות, מטרידות הם כל כך.
מתאמץ לסדר את הראש שנדרך.
ורק הרגשה של יאוש ודכאון,
גורמת לי שוב להציץ בשעון.

כבר מאוחר, זה זמן רב ששרפתי.
ממילא שום דבר לא יצא ממחשבתי.
אעצור אעמוד ואצעד במקום,
התעצלתי אתמול, וזה חוזר גם היום.

כך חיי מתנהלים, בלי מכוון ומנהיג.
ואני על עצמי מביט ומשיג.
חושב על תקווה, על דמיון של סיפור.
אך המציאות לא רוצה לעצור.