התקרבתי למרפסת הגבוהה וטיפסתי על המעקה. שום דבר כבר לא
יעצור אותי, חשבתי. הגיע הזמן לעשות את מה שרציתי כל כך הרבה
זמן.

תמיד עצרו בעדי אנשים. כל הניסיונות הקודמים שלי להיפטר מהחיים
הקשים שלי הסתיימו בבית חולים, לא פחות ולא יותר. הפעם זה היה
שונה. כל האנשים מסביבי היו שתויים לחלוטין, כל אחד שתה לפחות
בקבוק וודקה אחד. כל כך הרבה אלכוהול לא ראיתי אף פעם, באף
מסיבה בה הייתי במשך כל החיים שלי. והייתי בהרבה כאלו. הם
התחילו להתנהג בצורה מפחידה. אני חושבת שאם המשטרה הייתה מגלה
את המסיבה הזו, היא הייתה אוסרת פה לפחות 30 איש גם על אחזקה
של סמים. כן, אף אחד לא ממש הודה בזה, אבל היו גם סמים במסיבה
המחורבנת הזו. ואם המשטרה הייתה מגלה את כמות האנשים שנסעו
הביתה שתויים, היא בטח הייתה מכניסה כמה עשרות אנשים לבית
הכלא. איך שהם הורסים לעצמם את החיים. מבחירה.

החזקתי ביד רועדת בגגון שעמד במרפסת, ועמדתי על ההתחלה של
המעקה. הסתכלתי למטה והרגשתי מן סחרור. ידעתי שאני צריכה לעשות
משהו קטנצ'יק כדי להגיע לעולם טוב יותר, שמשהו מאד קטן מפריד
ביני לבין החיים המושלמים עליהם פינטזתי כל הזמן.

מלמעלה, הצלחתי לראות את המכוניות הקטנות נוסעות אחת אחרי
השנייה. כולם נסעו לאותו הכיוון, ונראה היה כאילו כולם נוסעים
אחרי המכונית הראשונה והנוצצת. מה שהם לא ידעו, זה עד כמה
מגוחכים הם נראו מלמעלה. זה הזכיר לי זיכרון ילדות של חבורה של
ילדים קטנים, בני 9 בערך. אחד הילדים, המנהיג של החבורה, מביא
סיגריה ונדמה כאילו כולם עוצרים את נשימתם למראה הסיגריה הלבנה
והחלקה. זו הייתה הפנטזיה של כל הילדים בחבורה- להשיג סיגריה
אחת ולנסות להיות כמו הגדולים. כל הילדים ניסו. אפילו הילד
שתמיד האמין שאסור לגעת בסיגריה ניסה. אפילו הילדה התמימה,
הילדה הכי טובה ניסתה. אני לא יודעת למה זה הזכיר לי את
המכוניות. אולי כי הן ממשיכות לנסוע עוד ועוד ועוד, נתקעות במן
פקק כזה ונוסעות אחרי המכונית הנוצצת כאילו מה שהיא עושה כולם
עושים, וברגע שהיא נוסעת לאט, כולם נוסעים. כן, היא זו שהתחילה
את הפקק, והנהגים האחרים לא עשו כלום והמצב הדרדר. כמו שאותו
מנהיג של החבורה התחיל 'פקק' והילדים האחרים לא עשו כלום וככה
המצב שלהם הדרדר. מבחירה. ההתמכרות באה רק מבחירה.

הסתכלתי מאחורי, רגע לפני שאני עושה את הצעד המדהים הזה, אל
השחור. אחר כך הפניתי את מבטי חזרה ישר והסתכלתי על השמיים,
כמו חיכיתי שיתנו לי איזשהו סימן.

ראיתי שביל של כוכבים זוהרים ועליהם נוסעת מן מרכבה מפוארת
כזו. יכול להיות שדמיינתי. יותר נכון, סביר להניח שדמיינתי,
אחרי מה שהזרקתי לעצמי באותו לילה. כן, זה הרי ברור שאני הייתי
בין אותם אנשים שהמשטרה הייתה עוצרת אם היא הייתה מגלה את
המסיבה המחורבנת. כשראיתי את השביל המוזר הזה בשמיים, נזכרתי
בתמונה שראיתי בדרך הביתה לפני כמה ימים. נסעתי ברכבת כשפתאום
ראיתי מהחלון, הולך לו על הפסים, איש. כן. הוא פשוט הלך לו על
הפסים, מבסוט מהחיים. זה היה נראה לי מזעזע. אנשים מתים כל יום
בגלל דברים שבאמת לא תלויים בהם, בגלל דברים שאי אפשר למנוע,
והאיש הדפוק הזה, הולך לו על הפסים כשכל רגע יכולה לקרות תאונה
נוראית. הוא גורם לדברים האלה לקרות, הוא גורם לילדות קטנות
לפחד כשהן רואות אותו הולך ככה, הוא גורם לפחד הנוראי הזה
מהפגיעה, הוא גורם לזה, מבחירה. רק מבחירה.

פתאום התחלתי לחטוף סחרחורת. ראיתי את הכל במעורפל. הורדתי את
הרגלים מהמעקה וירדתי למטה, אל הרצפה של המרפסת והתיישבתי על
הרצפה. לא יכלתי לעמוד בזה ופשוט התגלגלתי על הרצפה מרוב
צחוק.

החיים שלי הרוסים. מהתחלה ועד הסוף החיים שלי הרוסים. איך כבר
אפשר להמשיך לחיות, כשאני רואה אנשים מביאים על עצמם את
הפגיעה, את המוות, מבחירה והרי כל החיים שלי הרוסים מפגיעה
שהייתה בלתי נמנעת. המשפחה שלי והסרטן, החבר שלי והתאונה,
החברה הכי טובה שלי והרצח. כל המקרים שליוו אותי כל החיים היו
בלתי נמנעים. היו דברים שלא יכלתי לא אני ולא הם לעצור אותם.
תיעבתי אנשים שיכלו להציל את עצמם ולא עשו את זה. נמאס לי
מהכל, אז החלטתי לסיים עם זה. החלטתי לקפוץ מהמרפסת ולסגור
עניין. אבל אז, כשחשבתי על זה, מה אני בעצם עושה? הרי אני עושה
את מה שאני כל כך מתעבת- אני מביאה על עצמי את המוות מבחירה.
וזה הצחיק אותי. כן, זה מאד הצחיק אותי, נהפכתי להיות מטומטמת
כמו אותם ילדים שעשנו סיגריה בגיל 9, מגוחכת כמו המכוניות,
מפחידה כמו אותו איש על הרכבת ומחורבנת כמו אותה מסיבה עלובה
בה אני נמצאת. וזה מאד הצחיק אותי. לכן ירדתי והתגלגלתי על
הרצפה מרוב צחוק. זה לא שאנשים באמת שמו לב. הרי כבר אמרתי
שכולם היו שתויים, ואם לא שתויים, אז מסוממים. אבל זה מאד
הצחיק אותי כל העניין.

חזרתי הביתה, יודעת בדיוק מה יקרה למחרת. היה לי ברור שגם מחר
אני אקום עם אותה הרגשה מגעילה, שגם מחר אני אחשוב על לקפוץ
מאיזו מרפסת, או לחתוך את עצמי במקומות מוזרים במיוחד. כנראה
שאלו החיים להם נולדתי, כנראה שהחיים האלה הם אותם חיים שאיתם
ההוא רוצה שאני אתמודד. כנראה שאני מספיק חזקה בשביל זה. אח...
חיים שכאלו.