לבד.

אני לבד בבית, יושבת לי מול דף ניר ועט וכותבת. השקט שמסביבי
לא מפסיק להשמיע את הרעש השקט הזה. זה מן רעש שאני לא יכולה
להגדיר, מן רעש כזה של .. לבד. אני יושבת בין ארבע קירות ומנסה
לחשוב מה קורה עכשיו, מה יבוא הלאה. כמה זמן ייקח עד הפעם הבאה
של "הביחד". הטלפון מצלצל אבל אין לי כוח לענות. אם כבר לבד,
אז שיהיה עד הסוף.

ביחד.

אני לבד, אחרי כל כך הרבה זמן של רגעי ביחד. היה בהם משהו
מלחיץ ברגעים האלו. אני לא יודעת מה בדיוק, אבל הם היו
מלחיצים. אני מתארת לעצמי שהמחשבה הזו של להיות ביחד, להיות
צמודה למישהו כל כך הרבה שעות, היא זו שמלחיצה אותי. כי עצם
הביחד, גורם לי להרגיש טוב, לא בלחץ.

לבד.

או אולי הלבד הזה, שכל כך איים עליי כל החיים, כבר לא כל כך
נורא. כי פעם, הוא היווה בשבילי איום, הוא היה תירוץ לתלות הזו
שפיתחתי. לא יכלתי לחשוב על מה בדיוק יהיה כשאני אהיה לבד,
יותר נכון, לא ממש רציתי לדעת מה יהיה. אני לא יודעת למה
בדיוק, תמיד הצטיירה בראש שלי תמונה של אישה מבוגרת, יושבת על
כיסא נדנדה בחושך ומזמזמת לעצמה איזה שיר ישן. אני חושבת שאין
יותר לבד מזה.

ביחד.

מצד שני, אם אנחנו מסתכלים על אותה תמונה, אפשר גם לראות דברים
אחרים. למשל, אולי אותה אישה מבוגרת מחכה לאהוב שלה שיבוא
מהעבודה? ככה שהיא כבר לא ממש לבד. אחרי שניתחתי את התמונה הזו
שאני רואה כל כך הרבה פעמים, הגעתי למסקנה שאולי הלבד הזה הוא
לא ממש לבד? אולי הלבד הזה כולל הרבה ביחד?

לבד אבל ביחד.

זהו. הלבד בוא אני נמצאת עכשיו, הוא לבד זמני. כי עוד מעט,
יבוא אותו איש לו אני כל כך מחכה. וגם כשאני לבד עכשיו, אני
עדיין ביחד. איתו. אפילו שמפרידים בינינו אלפי קילומטרים. או
אולי.. סנטימטרים?