נועה החזיקה את הסכין בעוצמה שלא הייתה מביישת אפילו את תום.
בשום אופן היה אסור לה לרעוד. היא ידעה טוב מאוד שברגע שהסכין
נוגעת בתום הוא מתעורר, ואם הפגיעה לא תהיה מדויקת היא עלולה
למצוא את עצמה בארון.  
"לא לרעוד, לא לרעוד" היא חזרה ושיננה לעצמה בלב וניסתה לייצב
את הסכין. היא אמרה לתום להתראות בלי קול, והתחילה להניע את
הסכין לכיוון הגב הישן של תום. היא זזה כל כך לאט שאפילו גלאי
התנועה בחדר הכספות של ביל גייטס לא היה מזהה אותה.
ואז נועה עשתה שטות. היא מצמצה. היא אפילו לא הספיקה לפתוח
מחדש את העיניים ויד חסונה כבר תפסה את הסכין.
תום זרק את הסכין לצד השני של החדר. הוא תפס את נועה והצמיד
אותה אליו בחיבוק אוהב ביד אחת, בזמן שהשנייה הייתה עסוקה
בדימום.
"תום יא בן-זונה!" נועה צעקה עליו אבל אפילו לא ניסתה להשתחרר
מאחיזת הברזל שלו. ספק בגלל שהיא ידעה שאין לה סיכוי, ספק בגלל
שהיא פשוט אהבה להרגיש אותו קרוב אליה. "אתה לא יכול לתת לי
לנצח אפילו פעם אחת נכון?"
תום חייך והדביק לה נשיקה על המצח.
"מונה מותק" הוא אמר אחרי ששחרר את נועה והתיישב על המיטה. "בא
לך לעשות משהו עם היד שלי, נדמה לי שלא תפסתי את הסכין כמו
שצריך"
נועה העיפה מבט לעבר היד המדממת של תום ולעבר הסדין הלבן
שנקודות אדומות התחילו לצמוח עליו כמו נמלים בתוך חדר באכסניה
של בית-ספר שדה.
"אתה ממש מטומטם" היא אמרה וקמה מהמיטה.

"זה כואב!" תום אמר בקול נעלב כשנועה התחילה לחבוש לו את היד.

"תפסיק להתלונן כל הזמן. ותגיד תודה שיש לך יד בכלל". נועה
הודיעה לו. "אני לא אתפלא אם יפלו לך כמה אצבעות במשך הלילה".

"אל תנסי אפילו". תום החזיר בקול מאיים, ונועה רק חייכה
לעצמה.

"אמת!" היא הודיעה אחרי כמה שניות. "אתה ידעת שהסכין מתחת
לכרית שלי כבר אתמול, למה נתת לי בכלל לנסות?"
"כדי לקבל עוד זיון". תום חייך למראה פניה ההמומות של נועה.
"ואם לא היית מתעורר?" נועה המשיכה. תום שתק. נועה חשבה לרגע
ואז אורו פניה במין להבה נסתרת ופיה נפער לרווחה. "אתה רוצה
להגיד לי שאתה  מוכן להקריב את חייך כדי לשכב איתי?"
תום קבר את פניו בכרית. נועה צחקה לכמה שניות ושתקה.
"אתה יודע שאני לעולם לא אדרוש ממך לבחור, נכון?"
"לבחור?" תום הרים את הראש.
"בייני לבין מוות" נועה הסבירה וחייכה. תום עשה 'כן' עם הראש.
"בואי נלך לאכול"

"נו תומי" נועה אמרה בזמן ששניהם ישבו ליד השולחן בסוויטה
המלכותית ואכלו טוסט עם חמאה. "אז מה עושים עכשיו? אנחנו
יושבים פה כבר שלושה ימים וממש נמאס לי".
"אני מניח שנלך לעשות עכשיו מה שתמיד רצינו."
"שזה?" נועה שאלה ולא הייתה מוכנה למכה שהולכת ליפול עליה.
"אני תמיד רציתי להיות טייס בחיל אוויר, ואם אני לא טועה את
רצית טירה באנגליה". נועה הפילה את כוס מיץ התפוזים שלה על
הרצפה.
"אתה מתכוון להיפרד, שאני לא אראה אותך יותר?"
"תראי", תום אמר "אנחנו כבר לא במוסד, וחוץ מהעבודה אני לא
חושב שיש לנו יותר מידי במשותף." היא תקעה בו מבט חודר ותום
השפיל את הראש ומרח לעצמו עוד טוסט.
נועה קמה מהשולחן ופתחה את הדלת. היא חייכה חיוך מאולץ ואמרה
בקול האדיב הכי מזויף שיש לה בסטוק "אם אתה כל כך רוצה להיפטר
ממני, אני לא אהיה מי שתעמוד בדרכך החשובה. שיהיו לך חיים
נהדרים אדון פרלמן". ובזאת נועה מנור יצאה מהחדר.
תום דפק את הראש בשולחן והחליט שהוא באמת, באמת, מטומטם.

"אפרת תעיפי את פרידמן למשרד שלי" הבוס הגדול של משטרת תל-אביב
צעק למזכירה שלו שבדיוק סגרה את הקלסר האחרון של פרשת גלסמן.
אפרת קמה, שמה את הקלסר הכחול במגירה בארון התיקים הסגורים
ונעלה אותו היטב. היא ניערה את כפות ידיה בדרך שהיא תמיד עשתה
כשהיא סגרה עוד תיק שהיא מאוד שמחה להיפטר ממנו.
"נועם" היא צעקה לעבר אחד השולחנות בחדר הגדול.
"אפי" נועם פרידמן צעק חזרה לברונטית המתולתלת.
"יצחקי רוצה לראות אותך" היא אמרה לו וקרצה. "בהצלחה".

נועם גלגל את העיניים בסמליות. יצחקי קורא לך בשני מצבים. עם
עשית משהו רע ('לא הפעם' פרידמן חשב לעצמו. לפחות קיווה) או עם
הייתה לו משימה חשובה מאוד שלא יכלה לסבול דיחוי או תדרוך
מהסגן הטיפש שלו.
פרידמן סגר את הדלת בעדינות ונעמד מול יצחקי בפוזה נוטפת כבוד.
יעקב יצחקי היה איש גדול ומאיים. הייתה לו כרס מנהלים לא קטנה
ועיניים שכבר ראו את הכל. הייתה לו אישה, היו לו שלושה בנים
והיה לו כלב דוברמן שחור ומאיים עם חיבה בלתי מוסברת לסוכריות
טופי.
"פרידמן תקשיב" יצחקי אמר והסתכל לנועם עמוק לתוך העיניים
הכחולות שלו. "אני רוצה שתמצא את נועה מנור ותום פרלמן."
"חשבתי שהגענו למסקנה שהם לא מזיקים ושאין שום דבר טוב שיכול
לצמוח מהשקעה של שעות עבודה יקרות בתפיסה של שני הילדודס האלה"
נועם ציטט את דבריו של יצחקי שנאמרו באותו הבוקר ממש אחרי
יומיים שלמים בהם הם לא מצאו אפילו רמז אחד למקום הימצאם של
השניים. "ועם כל הכבוד ליכולות שלנו צ'יף," הוא הוסיף והרשה
לעצמו לרופף את העמידה שלו, "אני לא חושב שיש לנו אפילו צל של
סיכוי למצוא אותם". הוא שתק לכמה רגעים והוסיף "הם ממש טובים"
כדי להסביר את הטענה האחרונה שלו.
"אני יודעת בדיוק עד כמה הם טובים!" יצחקי הרים את הקול. זה
היה נושא כאוב ללא ספק. "הם הרי רצחו בלי בעיות חלאות שניסינו
לתפוס במשך שבועות!"
"אז מה גרם לשינוי בתוכניות צ'יף?" יצחקי הסתכל על הקיר משמאלו
ואמר בשקט את המנטרה הקבועה שלו, "הוראות מלמעלה".
נועם תפס לעצמו כיסא והתיישב מול יצחקי, "ומה בדיוק אני אמור
לעשות?" יצחקי הסתכל עליו כאילו הוא כרגע כתב על הלוח "המורה
טיפשה" באמצע ביקור של המנהל. "להעיף את התחת שלך מהמשרד שלי
ולמצוא אותם!" כשההד האחרון של קולו של יצחקי נעלם לו בין
קירות תחנת המשטרה, נועם כבר היה בחוץ לובש משקפי שמש אופנתיות
שהוא החרים מנרקומן אחד, ותוהה לאן כדאי לו ללכת עכשיו. לא היה
לא שום מושג איפה הוא יכול למצוא את תום, או את נועה, ולהתחיל
ללכת ברחוב עם התמונות שלהם ולשאול אנשים אם הם ראו אותם נראה
לו חסר סיכוי כמעט כמו לקבל העלאה במשכורת. למרות שאם הוא ימצא
את שני הפרחחים הוא בטח יקבל בונוס יפה... ובנימה אופטימית זו,
נועם-blue-eyes-פרידמן התחיל להסתובב בדיזינגוף עם תמונות של
שני צעירים, לא מזיקים לעיניים, ושאל את כל מי שחצה דרכו אם
הוא ראה אותם, בתופסת חיוך מתוק והצצה קטנה בתג הנוצץ שלו.
אחרי אינספור חיוכים מתוקים ופניות לאנשים תמימים, הגלגל
התהפך, ונועם מצא את עצמו בתפקיד האדם הפנוי. נערה צעירה עם
שיער מבולגן, בגדים מלוכלכים מבוץ וצליעה קלה פנתה אליו. הוא
לא ידע אם להוציא את האזיקים או את הארנק, אבל מהר מאוד הוא
גילה שפנקס התלונות מתאים יותר.
"אתה שוטר נכון?" היא שאלה אותו בקול כעוס.
"כן..." נועם אמר בשקט
"יופי!" הודיעה הנערה, "כי בדיוק כרגע פוסטמה אחת עברה לידי
ברחוב ונתקעה בי, היא אפילו לא אמרה סליחה, אז שאלתי אותה מי
היא חושבת שהיא ושקצת נימוס לא יהרוג אותה. היא הסתובבה אלי,
אמרה לי שאחרי מה שהיא עברה שום דבר לא יהרוג אותה. אז כמובן
שאמרתי לה שהיא מוזרה. אז היא העיפה לי בעיטה ברגל, בדיוק פה"
הנערה הצביעה על רגל ארוכה ומעוצבת שנועם היה שמח לחקור מקרוב
לולא שטף הדם המכוער והסגול שנמצא לו בשקט באמצע השוק "ואז היא
הפילה אותי לתוך שלולית והרסה לי את הפלאפון." הנערה כנראה
ציפתה למשהו יותר מהמבט התמוה של נועם. "אתה לא הולך לעשות
משהו בעניין?!" היא צעקה בעצבנות.
בתוך תוכו נועם צחק, מה היא רוצה שאני אעשה, ואז רק כדי להוריד
אותה מהגב שלו נועם שם על עצמו את פרצוף ה-"אני פה בגלל עניין
רשמי" שלו שהיה שמור במיוחד למקרים כאלה ולבקרים אפורים שבהם
הוא רצה קפה ולא היה לו כסף קטן.
"איך קוראים לך?" הוא שאל בקול עמוק
"ענת אבינועם" היא ענתה, עדיין לא מרוצה. נועם כתב משהו בפנקס
התלונות שלו.
"מספר טלפון" הוא המשיך. וענת נתנה לו את מספר הטלפון שלה.
נועם חשב מי מהחברים של אחיו היקר יהיה הכי שמח לקבל את הטלפון
הזה. הוא לקח גם את הכתובת, שם ההורים, מספר תעודת זהות, תיאור
מדויק של מראה החיצוני של הפושעת הנתעבת, תיאור ההיתקלות בפרטי
פרטים  ושם של מסעדה טובה באזור לפני שהוא הרים שוב את העיניים
מהפנקס הקטן שלו חזרה אל ענת. אם הם רוצים להטריד את המשטרה,
הוא חשב לעצמו, שיסבלו! "רק דבר אחרון לפני שאני משחרר אותך"
נועם אמר, והחליט שהפעם הוא שיחק אותה בגדול, "אני חושב שאני
מכיר את הפושעת הנוראית שאת מדברת עליה, אנחנו מחפשים אותה כבר
כמה זמן, האם במקרה זו הנערה בתמונה?" הוא נתן לענת להסתכל
בתמונה של נועה. שום דבר לא יכול היה להכין אותו לתגובה של
ענת.
"כן!" היא צעקה בהתרגשות "זאת היא".
למרות שמשקפי השמש שלו הסתירו את העיניים שלו שנפתחו בתדהמה,
ענת עדיין הרגישה שמשהו קרה לשוטר הקשוח שהיא דיברה איתו לפני
רגע. "אתה בסדר?" היא שאלה בקול חצי מודאג חצי סולד. "היא הלכה
לשם" היא הוסיפה והצביעה לכיוון המשך הרחוב. בלי לחכות שום
שנייה מיותר שעלולה לעלות לו בבונוס המובטח נועם רץ כמו שהוא
לא רץ בחיים.
מכל שלושת המרדפים שהיו לו בחיים זה היה ללא ספק הכי מלהיב.
הוא דחף עשרה אנשים שונים, דרך בשלוש שלוליות כמעט הפיל זקנה
אחת וגרם לשלושה תינוקות שונים לבכות. בסופו של דבר, אחרי כמה
דקות ארוכות מידי של ריצה הוא זיהה את נועה לפי התיאור המפורט
של ענת ("ברור שהיא לא שמעה ששחור זה כבר מזמן לא זה! ואם תשאל
אותי, הוא פשוט לא הסתכלה במראה כשהיא יצאה מהבית, עם חולצות
כאלה אי אפשר ללכת לפני שמגהצים. ודוקטור מארטינס? סליחה? ועוד
עם כזאת חצאית... משהו מאוד לא בסדר איתה"), וברגע שהיה לו
אישור חזותי שלה הוא עצר והתחיל ללכת בצורה הטבעית ביותר שאליה
הוא אומן באקדמיה. נועה, עם חושי הנמר שלה, שמה לב שמשהו לא
בסדר, היא הסתובבה לראות מה קורה מאחוריה. לשנייה נדמה היה
לנועם שהיא מסתכלת ישר עליו, אבל היא חזרה לכיוון המקורי שלה
מהר מאוד והמשיכה ללכת לאן שהיא לא התכוונה ללכת.

למען האמת נועה לא הלכה לשום מקום מסוים. העיקר היה לזוז. היא
הייתה צריכה לארגן את המחשבות שלה. לא! המחשבות שלה היו
מאורגנות בצורה מדהימה. תום הוא זה שהיה צריך לארגן את המחשבות
שלו. איך הוא בכלל יכול להעלות בדעתו הטיפשית את המחשבה שהם
פשוט הולכים להיפרד, איש איש לדרכו ולתאנתו. מה לא בסדר איתו?!
היא ניסתה לחשוב מה היא צריכה לעשות עכשיו. הרעיון שנראה לה
הכי רלוונטי כרגע היה לחזור למלון ולהרביץ בתום קצת דעת, אבל
הגאווה הנוראית שלה מנעה ממנה לעשות את זה. היא ידעה שהוא היה
זה שצריך לבוא, להתנצל ולבקש בחזרה את חברותה היקרה מפז של
הגברת הזאת. ובכל זאת, נועה המשיכה עם קו המחשבה, כדי לגרום לו
להבין את הפתרון היחיד שיש לו יותר מהר היא חייב-
"מה?!" היא התפרצה על עובר אורח תמים שהעיז לדפוק לה קלות על
הכתף ולהפריע לה בזמן שהיא חושבת מחשבות חשובות במיוחד.היא
הסתובבה ולא הייתה מופתעת לגלות שעובר האורח התמים לא היה תמים
בכלל.
"סליחה," הוא אמר בקול עדין ותינוקי שללא ספק לא היה הקול
הטבעי שלו, "אני רק רציתי לשאול אותך אם-"
"או שאתה נורא מטומטם, או שאתה נורא שוטר. אז אולי פשוט תגיד
לי מה אתה ונגמור עם העסק הזה עם כמה שפחות סבל"
"אני רק רציתי לשאול אותך אם יש לך זמן לשתות קפה עם בחור פשוט
כמוני שהתאהב בך ממבט ראשון" אמר נועם, והקול שלו התקרב קצת
לצורתו המקורית, למרות שהוא עדיין היה מספיק מזויף כדי שנועה
תהיה מאוד משועשעת מהעניין. היא עמדה מול נועם. היא הייתה יותר
נמוכה ממנו, אבל למרות שהיא הסתכלה עליו מלמטה היה ברור שהיא
הייתה הגורם השולט בסצנה. היא הורידה את משקפי השמש שלו
והסתכלה עליהם. "מאיפה השגת את זה?" היא שאלה בהתפעלות.
"ממכר שלי" נועם ענה ולא הוריד את העיניים ממנה.
"מכר?" נועה שאלה בגיחוך, "מעניין..." היא עמדה להחזיר לו את
המשקפיים אבל במקום היא שלחה מבט נוקב לעבר העיניים שלו. הם
היו נורא כחולות. "טוב תראה" היא ניערה את הכחול מהראש שלה
והחזירה את המשקפיים לאן שהם היו לפני שהיא התחילה להתעסק
איתם. "בדרך-כלל אני לא יוצאת עם שוטרים"
"אני לא שוט-"
"אבל יש לך עיניים ממש יפות, ואתה נכנס בדיוק בתוכנית שלי
להיום. אז אני אראה אותך עוד שעה בספגטי הקטן בפינה".
נועה הייתה מאוד מרוצה מהתנהלות הבוקר עד עכשיו. בזמן השיחה
המרתקת עם השוטר כחול העיניים עלה במוחה רעיון מצוין. היא
הייתה בטוחה שזה לא יכשל, ושזה ללא ספק יחזיר את תומי שלה אליה
במהירות. אבל בשביל זה היו לה עוד כמה ארגונים קטנים לעשות.

נועם נכנס לתחנת המשטרה עם צעדי ריקוד של פרד אסתר וחיוך קורן.
"מכירה פומבית!" הוא הכריז במלוא הגרון כדי לקבל את תשומת ליבם
המלאה של כל הנוכחים. אדון יצחקי שעמד ליד שולחנה המבולגן של
אפרת ודיסקס איתה כל מיני פרשות סמים שכל קשר ביניהן לבין תום
ונועה עוד לא הוכח בשום משפט הרים את הראש והסתכל על פרידמן
הצעיר.
"יש לי פה ביד מספר טלפון של פריכה כוסית עם בעיטה בקרסול,
המספר נכתב על דף בפנקס התלונות שלי ומעוטר על ידי", הוא עצר
לרגע וספר "המשפט 'אני שונא פריחות' שנכתב ארבע עשרה פעמים
בצורה לא מובנת" לרגע כמה מהשוטרים האחרים בתחנה התלהטו במכירה
פומבית סוערת שבסופה נמכר המספר לדוד ממחלקת הפושעים הצעירים
במחיר הזעום של שקל שלושים. נועם הוציא מהכיס בוטן קטן. "זהו
חלק אחד מחופן הפיצוחים שזרקה עלי אמא מטורפת בצירוף מילות
העידוד "בן-זונה! תסתכל לאן שאתה הולך" אחרי שכמעט והפלתי את
הילד הקטן והשמנמן שהחזיק לה את היד במהלך מרדף סוער אחרי
חשוד, שאליו נגיע מיד" הוא הוסיף כשראשו של יצחקי קפץ לדום
למשמע שתי המילים הטעונות "מרדף" ו- "חשוד" באותו המשפט. "אף
אחד?" נועם הסתכל מסביב ואחרי כמה רגעים התייאש וזרק את הבוטן
לפח. "בסדר... והגענו לפריט האחרון שלנו להיום, הייתי רק רוצה
להזכיר לכם שכל ההכנסות מאירוע זה נתרמות לאגודה למען שיפוץ
המכונית שלי. אז בבקשה, תהיו נדיבים, כי אני באמת לא יודע כמה
זמן המותק שלי תחזיק בעליות. אז כמו שאמרתי הפריט האחרון הוא
אחר מאשר שם של מסעדה, שבה תוכלו למצוא בעוד", מבט קטן לשעון,
"שלושים וחמש דקות את הגברת המהוללת נועה מנור".
אם הוא לא היה נתקע בכיסא, מועד ונופל על אחד השולחנות, יצחקי
יכול היה לקפוץ על נועם בחיבוקים ונשיקות שאישתו כבר מזמן לא
קיבלה. נועם לעומת זאת נהנה כרגע מקריאות התפעלות והערצה שבאו
מכל עבר. הזמזום הנרגש נפסק אחרי שיצחקי החזיר את עצמו למצב
מאוזן וצעק במלוא הגרון "תסתמו את הפה חולרות!!". כולם הפנו את
מבטיהם אל יצחקי האדום, ונועם, שהחיוך הגדול לא ירד לא
מהפרצוף, ישב על כיסא מסתובב עם הרגליים על השולחן, שילב את
הידיים על החזה וחיכה בקוצר רוח לבונוס שהוא הולך לקבל.
"עזוב תיקונים," יצחקי אמר לנועם עם חיוך שעלה גם על פרצופו
שלו, "אם אנחנו תופסים אותה אני בכבודי ובעצמי קונה לך איזו
בייבי שאתה רק רוצה" החיוך של נועם רק התרחב והתרחב. "אם אנחנו
תופסים גם את חבר שלה" יצחקי הוסיף, "אני נותן לך את היד של
הבת שלי"
"אין לך בת"
"אם אתה תופס לי את בוטץ' ותלמה שלנו פה, אני יעשה בשבילך
בת..." יצחקי אמר עם חיוך שובב. "עכשיו!" הוא חזר לקול הענייני
שלו "איך אנחנו עושים את זה?!"

"אתה תום נכון?"
תום הסתובב אל פקיד הקבלה. הוא היה נער צעיר עם חיוך ממזרי,
כנראה עובד פה באופן זמני כדי לממן את הדיסק החדש של מה שהוא
לא שומע. תום היה בדיוק בדרך החוצה, הוא היה די מעוצבן והוא
נורא רצה לראות את נועה. אבל הכי הרבה הוא רצה שהתירוץ העלוב
לפקיד קבלה יעזוב אותו בשקט.
"אולי" הוא ענה לו והתחיל ללכת בדרך החוצה.
"הייתה פה כוסית אחת שאמרה למסור לך ד"ש" תום עצר. הסתובב.
והלך לפקיד הצעיר. החיוך הממזרי לא ירד מפניו המחוצ'קנות של
הנער, אבל נראה שניצוץ קטן של פחד חדר לעיניו בזמן שתום, שלא
נראה ידידותי יותר מידי באותו הרגע, צעד אליו ועצר כמה
סנטימטרים בודדים מול האף שלו.
"מה אמרת?" הוא שאל בקול מאופק.
"היא נכנסה לפה בריצה קודם," הוא אמר והצביע על דלת הכניסה,
"היא עמדה כמה שניות ליד המעלית אבל אז היא חזרה לפה. היא
הסתכלה עלי במין מבט מוזר ואמרה לי למסור לך ד"ש ממנה כשאתה
יורד. אחר-כך היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא לאכול איתה ספגטי
ואז אמרה לא משנה וחזרה החוצה". תום הסתכל על הבחורון והרים
גבה. הוא הבין למה נועה חזרה בה מההצעה המפתה ביותר של ספגטי.
הילדון הזה נראה כאילו מישהו הדביק עליו את המדים האלה עם
צלוטייפ, והיה ברור לגמרי שהוא אף פעם לא ממש למד איך לקשור
עניבה. היה לו גשר שעמד על סט שיניים בולטות וחוטים קטנים של
רוק נתלו עליו בזמן שהוא דיבר. הפנים שלו נראו יותר גרוע מפיצה
של צבי הנינג'ה והוא היה פשוט מכוער! תום הבין עד כמה מתוסכלת
היא הייתה אם היא אפילו חשבה לרגע אחד לנסות לעורר את זעמו שלו
עם הילדון זב החוטם שהוא עמד מולו עכשיו.
"היא אמרה במקרה איפה היא הולכת לאכול?" תום שאל, עדיין מאופק
להפליא, אבל הוא לא היה בטוח כמה זמן הוא יצליח להישאר כזה.
"לא בדיוק..." הנער המחוצקן אמר, "אבל יש פה רק ספגטי אמיתי
אחד בסביבה. כמה בלוקים מפה." הוא אמר והצביע על המקום המשוער
של הספגטי. תום הבין שאין עוד הרבה אינפורמציה חבויה בנערון
הקטן והוא התקרב אליו עוד כמה סנטימטרים. החיוך של הנער הפך
לקצת יותר מוטרד. ובאמת הייתה לו סיבה טובה. תום תפס את
העניבה, או ליתר דיוק את הבד המפוספס שהיה קשור מסביב לצווארון
של הנער המסכן, וקירב אותו אליו עד שהוא יכול היה להרגיש את
המוגלה מבעבעת בחצ'קון הענקי שהיה לו על לחי ימין.
"תקשיב לי קטנצ'יק ותקשיב לי טוב!" הוא אמר עם הכי הרבה איפוק
שהוא רק יכול היה, "אף פעם! אל תקרא לה כוסית, היא שונאת את
זה." הוא עזב את הנער המפוחד והתחיל להסתובב לעבר הדלת, שינה
את דעתו והסתכל שוב על נער הקבלה. "אוקסי לא באמת עוזר אתה
יודע..."

נועה ישבה בספגטי הנחמד והייתה די מאושרת. אם היא לא טועה תום
אמור להגיע אליה עוד מעט והם יוכלו לכסח את כל המשטרות ביחד.
איזה כיף. היא כבר מזמן לא כיסחה מישהו שלא היו לה קשרים
נפשיים חזקים אליו, וביחד עם תום, אפילו עם רגל שבורה, זה בכלל
יהיה נחמד. אחרי כמה דקות נועם נכנס לספגטי. הוא התיישב מולה,
בלי משקפי שמש, וחייך.
"אז אולי תגיד לי איך קוראים לך" נועה הציעה. "כי נורא קשה לי
לחשוב עליך בתור השוטר עם העיניים הכחולות כל הזמן".
"אני לא שוטר" נועם אמר. "ואת יכולה לקרוא לי נועם"
"נועם מה?"
"נועם פרידמן"
"אני נועה"
"משעשע. נועה-נועם. זה סימן משמיים."
"סימן למה?"
"שנועדנו להיות ביחד".
נועם לא ידע בדיוק מה היה הדבר שגרם לו להתאהב בה. אולי החיוך
המקסים והשובה שלה. אולי זה היה המבט הבוגר והאמיתי בעיניים.
הקול שלה העביר בו צמרמורת נעימה. הוא פתאום הבין איזו טעות
הוא הולך לעשות. הוא קלט שהוא הולך לגרום למאסר של ילדה קטנה,
עוד לא בת שמונה עשרה, רק בגלל שכמה "אנשים מלמעלה" לא מבינים
שאפילו המתנקשים הכי מקצועיים בעולם לא תמיד מהווים סכנה
לחברה.
נועה, לעומת זאת, קלטה שלוש מכוניות משטרה מתקרבות לספגטי. היא
נראתה מאוכזבת.
"רק שלוש?" היא שאלה בקול של ילדה שלקחו לה את הסוכרייה. "זה
לא יכול להיות יותר משישה, שבעה שוטרים. חשבתי שאני חשובה לכם
יותר מזה..."
"מה?" נועם שאל, הוא היה פשוט מופתע. שום דבר אחר. "שישה
שוטרים?" נועם הציץ החוצה לוודא את המידע.
"תראה, גם אם היה לי איזשהו ספק בקשר להיותך שוטר, ברגע שאמרת
לי ברוב טיפשותך את השם האמיתי שלך, כבר הייתי בטוחה. אנשים
יפים כמוך לא באים לבחורות כמוני וסתם מתחילים איתן ברחוב.
תאמין לי, אני יודעת. ואני גם יודעת בעל-פה את השמות של כל
שוטר שאי פעם עבר דרך משטרת תל-אביב. אבל מה לעשות, כנראה שאני
אאלץ להסתפק בשישה שוטרים בלבד." בעצם, היא הייתה צריכה להסתפק
בפחות, היא ראתה את תום מתקרב למסעדה, והוא בטח לא היה נותן לה
להילחם בשוטרים האלה לגמרי לבד...
נועם עשה כמה חישובים מהירים והחליט שהדבר שהוא באמת רוצה
לעשות זה לשחרר את נועה מכל הסיפור הזה. הוא קם מהכיסא שלו,
תפס את היד של נועה ומשך אותה לעבר המטבח.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" נועה ויצחקי צעקו ביחד, כל אחד
ממקומו שלו, (נועה נגררת למטבח ויצחקי עומד בדלת) ובתוספת
הקללה האהובה עליו. ("לעזאזל" ו-"חסר מוח שכמוך" היו של נועה.
יצחקי הסתפק ב"כלב אשפתות בוגדני").
תום ראה שוטר גורר את נועה. הוא היה בשוק, הוא לא האמין שנועה
נתפסה. זה הכל היה באשמתו, אם הוא לא היה כל כך טיפש, היא לא
הייתה בכזה מצב נפשי פגיע, והיא לא הייתה נותנת לעצמה ליפול
ככה. הוא נכנס לספגטי בריצה.
"תום פרלמן! אם אתה עושה עוד צעד אני הופך את הראש שלך לגרבר!"
יעקב יצחקי צעק ותום עצר לשנייה להחליט מה הוא רוצה לעשות, הוא
החליט שהוא רוצה להמשיך לרוץ לכיוון של נועה, ועשה את זה. נועה
בדיוק הצליחה להשתחרר מאחיזתו של נועם ויצאה מהמטבח בדיוק בזמן
לראות את יצחקי שולח שני כדורים לרגל הבריאה של תום. נועה רצה
אליו וחיבקה אותו.
"אתה יכול ללכת?" היא שאלה מודאגת. באמת מודאגת בפעם הראשונה
במסגרת הכרותה עם תום.
"לא" תום אמר. הוא נשמע מיואש. "מונה, אני כל כך מצטער. אני לא
באמת התכוונתי לזה. זה פשוט ש-"
"סתום" נועה אמרה לו. "אני צריכה לחשוב"
"מה יש פה לחשוב?" תום שאל אותה, הוא ממש כעס אליה. "את בורחת
מפה, מפילה כמה מהם שאת רק יכולה, ואז באה להוציא אותי
מהכלא".
"תום" נועה הייתה הכי רצינית שהיא אי פעם הייתה. "אני לא עוזבת
אותך!"
"אני לא חושב שמישהו שואל אותך". תום אמר לה. הוא הוציא שני
אקדחים ונתן לה אחד מהם. "אני אחורר כמה שאני רק אוכל, ואת
תצאי מפה."
"תום. אני לא עוזבת אותך, אנחנו נשארים פה ביחד, מחוררים אותם
ביחד, ואז אנחנו צולעים מפה ביחד!"
"נועה, צאי מפה!" תום צעק. נועה לא זזה. "את לא משאירה לי
ברירה" הוא אמר. הוא כיוון את האקדח למצח של נועה. בדיוק מעל
האף. "אם את לא עפה מפה עד חמש אני יורה בך מונה." הוא אמר.
והתחיל לספור.
"אחד" נועה לא זזה.
"שתיים" היא שלחה את היד אל החגורה שלה
"שלוש" היא החזיקה את הקת של סטלה.
"ארבע" היא החזיקה את האקדח שלה ביד, והוציאה אותו לאוויר
העולם.
"חמש"
"שש" נועה אמרה בשקט. תום עצם את העיניים וירה. הוא הרגיש את
ההדף של הירייה של סטלה מעיף את הקנה של האקדח שלו לתקרה.
הירייה שלו הפילה כמה חלקים מהתקרה על הרצפה, על תום, ועל עוד
כמה שולחנות שמתחתם התחבאו מספר הלקוחות הזעום שהיה שם באותו
הרגע.
כשהאבק התפזר יצחקי ראה את תום שוכב על הרצפה ותופס את הרגל
שלו בכאבים. נראה שגם הגב שלו לא היה במצב מרנין.
נועה כבר לא הייתה שם.

יצחקי והבחורים לקחו את תום לתוך אחת ממכוניות המשטרה. מבעד
למסך הכאב תום חיפש את העיניים הסקרניות של נועה מסתכלות עליו.
הוא חיפש בין החנויות מאחורי העצים, בכל מקום שהוא חשב שנועה
יכולה להסתתר בו מעיניי החוק הקלוקלות.
נועה לא הייתה שם.

כל הדרך לבית החולים תום חיפש את מונה שלו. בכל מכונית שעברה
אותם, בכל מכונית שהייתה מאחוריהם, בכל חלון פתוח. הוא חיפש
איזשהו סימן ממנה.
אבל נועה לא הייתה בשום מקום.

תום שכב במשך יומיים שלמים במיטה בבית החולים. כל פעם שהדלת
נפתחה הוא ציפה לראות את הפרצוף של נועה מחייך אליו, כועס
עליו. רק שיהיה שם לעזאזל! אבל שוב זו הייתה רק האחות. בלילות
הוא לא נרדם, הוא רק חיכה שהיא תציץ בחלון ותיקח אותו למקום
אחר. לכל מקום אחר, רק לא להיות פה בלעדיה.
אבל נועה לא באה.

כבר חמישה ימים שהוא יושב בתא מסריח בבית הכלא. ידידו הקריח
לתא כבר לא הטריד אותו אחרי שתום הראה לו כמה כאב יכולים
שרירים אנושיים לגרום. אבל הוא רצה את נועה. הוא חיכה לרגע שבו
היא תבוא. אבל היא לא באה. היא לא הייתה שם.
היא לא הייתה רחוקה. היא ישבה כבר כמה ימים עם אותה שקית
מסיבמבה מעופשת וחשבה מה לעשות. וככל שהיא חשבה על זה יותר,
היא הבינה פחות. היא לא ידעה מה היא רוצה. לא היה לה מושג מה
תום רוצה. אבל היא ידעה מה היא הרגישה - חרא! זה היה פשוט חרא
של שבוע! ואיזה סיום יותר מתאים לחרא של שבוע מאשר חרא של
סיום.
היא קמה, החזיקה את סטלה ביד והרימה אותה. הקנה היה עכשיו
בדיוק על הרקה שלה. המתכת הקרה רק גרמה לה להרגיש יותר רע, מה
שגרם לה להאמין יותר ויותר שזה הפיתרון המתאים למצב הנורא הזה.
היא עצמה את העיניים ונשמה עמוק. ואז, בלי יותר מידי היסוסים.
סחטה את ההדק.