12 בצהרים, אמצע אוגוסט, תל אביב 2003
פקק אינסופי ולחוץ, עשן וזיעה מסביב
המזגן באוטו מקרטע, הרדיו מתעקש לנגן רק מזרחית
נעה במושב לידי מציירת צורות על השמשה,
לא מתרגשת מהבלגן והטירוף.
ומתי כבר נגיע לסבא, הוא מחכה לי כבר המון שעות.
כדי להאריך את הדרך עוד קצת מתקשרת אניס, המטפלת.
הוא במצב קשה מהבוקר, את מוכרחה לעבור בסופר ולהביא קצת
דברים-
מצרכים בסיסיים, בסיסיים תגידי לה, אני שומעת את קולה
הצורמני-מנהל הכל של אימא ברקע.
לעזאזל, יש לי עוד צילומים היום אחרי הצהרים.
אפשר לקנות במכולת של דוידי? נעה שלי, ילדתי, הפכי המוחלט.
נמשכת כמו אל קסם לכל מה שאני סולדת ממנו, מתמגנטת לעולם ממנו
ברחתי, מכולת ישנה וצפופה, פטפוט קולני, התחככות מעיקה
השכנים הישנים לא חוסכים ביקורת, וחטטנות. לא היית צריכה לעשות
את הטלנובלה, ולמה לעזאזל נפרדת מאיתמר?!
אימא, אימא, נעה מושכת בידי, אפשר לקנות הפתעה לסבא? תמיד הוא
מביא לי, היום הוא חולה ואני רוצה להביא לו מתנה. אני לא חושבת
שהמכולת היא המקום הנכון לחפש מתנה לסבא נוני, נעצור אחר כך
בקניון, טוב? היא מכווצת את עיניה באכזבה, אני אנסה גם כאן
טוב?
לרגע אני מאבדת אותה. הקול הקטן והמבט המאוכזב מפילים אותי
אחורה,
למקום אחר.
אני בת 8, גדולה רק במעט מנעה שלי.
הדלת נפתחת בשעה מאוחרת, אני רצה בפיג'מה
וקופצת על האיש שבדלת.
אבא, לבוש חליפה מחניקה, אוחז מזוודה חומה, ריח של ארץ אחרת.
ומה הבאת לי? ומה הבאת לי? אני רוקדת לו מסביב לרגליים, מוחאת
כפיים בציפייה מתוקה
הוא שולף מהמזוודה דבר אחרי דבר.
בושם לאימא ונעליים ליותם ושמלה למיכלי.
ואז זה מגיע
הנה, לאחרונה שלי, לקטנטנה שלי, הוא מושיט לי שקית נייר חומה,
גדולה, עם ריח חריף מתוק, של חלומות שהפליגו רחוק.
אני ממהרת לפתוח אותה.
היא ריקה, אבא, המתנה שלי כנראה נפלה לך במזוודה.
הוא צובט לי בלחי, מלטף את ראשי, מחבק אותי אליו בחוזקה.
היא בכלל לא ריקה, פצפונת, בכל לילה, רגע לפני שהלכתי לישון,
מתגעגע כל כך, הכנסתי לתוך השקית הזו את כל הנשיקות והחיבוקים
ששמרתי לך כל יום, כל היום. אני חושב שיש כאן יותר מאלף
חיבוקים וטריליון נשיקות, חלק בטח ברחו החוצה כי היה להן צפוף.
הוא מחייך וצוחק צחקוק משתעל של סיגרים זרים.
אני משתחררת מהחיבוק, פגועה וזועמת.
טריקת דלת, צרחות, בכי אל הכרית.
אתה לא אוהב אותי בכלל אם זה מה שהבאת לי, שקית נייר,
שקית נייר מסריחה!!!
ימים שלמים אחר כך אני מסתובבת כמו גור מגורש,
כמו חיה פצועה
פגועה וכואבת, בלי טיפת סלחנות.
רק שנים אחר כך אבין את ייחודיות המתנה, את ייחודיות רגשותיו
של אבי כלפי...

בשכונה הזאת אין איפה לחנות, בטח לא למכונית גדולה כמו
המשפחתית שלי,תזכורת גדולה מכאיבה למשפחה שכבר אין לי.
אני לא מספיקה להחנות ונעה כבר רצה לדלת, קופצת במעלית,
פורצת בצחקוקים לדירה הישנה
סבא סבא סבא סבא
מתכרבלת בחיקו החולה, הזקן, העייף,
כאילו היה זה המקום הבטוח ביותר בעולם.
ואולי, בעולמה הקטן, התמים, זה אכן המקום הבטוח ביותר.
אני ניגשת למרפסת הקטנה, עמוסה בחפצים שפג תוקפם או תועלתם,
מתיישבת ביניהם ומרגישה לרגע כמוהם. בובה סחוטה שפג קסמה, וכל
החוטים כבר נפרמים , ואין אף טווה חלומות נאמן שיצליח לתקן.
הזיעה והדמעות מתערבבים על לחיי.
בזוית עיני הדומעת אני רואה אותה יושבת בחיקו-
גורה קטנה, סלחנית, כמהה לאהבה חמה ואמיתית.
סבא תעצום עיניים, יש לי הפתעה!
אוי מאמינקה שלי, ילדת פלאים של סבא! איך ידעת שזה מה שאני הכי
רוצה?!
הוא מחבק אותה חזק , והיא לא בורחת,
בינו לבינה אין שום מחיצות, רק אהבה אמיתית, כנה וחמה
שתי ידיהם אוחזות בה ביחד
בשקית אחת
שקית נייר
חומה...


בהשראת "גרעינים לבנים", יוכי ברנדס