פעם, הייתה נסיכה, שלא ידעה שהיא נסיכה.
היא הייתה סתם ילדה, שחיה סתם חיים- ורק לפעמים אור היה נכנס
ויוצא מחייה.
כשגדלה הילדה, והייתה כבר לנסיכה בוגרת שלא ידעה שהיא נסיכה,
הרבה אבירים באו לבקר אותה בארמון שלה. ולמרות שלפעמים הרגישה
כה בודדה, הארמון שלה תמיד היה מואר- וכל מי שנכנס אליו היה
מתמלא באור ואהבה.
האבירים שהנסיכה פגשה היו אנשים קרים. הנסיכה רצתה לאהוב אותם
כל כך אך כל פעם ננעצה החרב בליבה, והוא התפורר למיליון
חלקים...
הנסיכות שחיו עימה בארמון קנאו בה ורצו להכיר את הנסיכים של
הנסיכה, אך היא הייתה מניחה את ראשה בידיה, בוכה וממלמלת מילים
של עצב וכאב, וארמונה הפך קרח.

יום אחד קבלה הנסיכה מכתב מארץ רחוקה.
המכתב היה מאביר...  והנסיכה התעצבה. כבר כל כך הרבה היא סבלה
מהאבירים האלה. וליבה הקפוא נמס מדמעותיה הגדולות, שהתגלגלו
במורד צווארה.
באה הנסיכה הצעירה, יעל, שהייתה חברתה של הנסיכה.
"מה קרה לך!?" צעקה יעל. "מהר, תתלבשי! לעולם לא תמצאי את
האביר שלך אם תבכי כל היום במקדש הקרח!"
שתתה הנסיכה את בקבוק המוטיבציה, פתחה את הארון, הוציאה משם את
השמלה היפה ביותר שלה, התאפרה, ולבסוף... נעלה את נעלי
הזכוכית.
"את כל כך יפה!" בכתה הנסיכה יעל  וניגבה את דמעותיה בשובל
שמלתה הדקה.
"לא אחזור מאוחר מדי..." אמרה הנסיכה, רצה אל מחוץ לארמון
ועלתה על האוטובוס הראשון.
"להתראות נסיכה!" נפנפה לה יעל לשלום.

הנסיכה ירדה מתרגשת בתחנה המרכזית, הולכת בעדינות על נעלי
הזכוכית.
"נסיכה?" שמעה קול מאחורי גבה.
היא הסתובבה, ושם... בדיוק שם... הוא היה.
האביר שלו חיכתה. והיא הביטה בעיניו, והוא בה.
בהתחלה התביישה, והדביקה על פניה חיוכים, ללא הסבר,
והאביר חשב שזה מאוד מוזר...
הם הלכו לטייל, ודיברו הרבה, אבל בסופו של דבר...
הלכו לים וצפו בשקיעה.
"אהה..." נאנחה הנסיכה. "הים כל כך יפה..."
והוא אמר: "את יפה." והיא הביטה, ושתקה.
ואח"כ היה גם חיבוק, ואפילו נשיקה... והנסיכה נזכרה בהבטחה
שהבטיחה לעצמה. שיותר לא תתאהב, ולא תיתן לשום אביר, לקחת חלק
מליבה. אבל מה היא יכלה לעשות? זה פשוט קרה.
"כבר מאוחר..." אמרה הנסיכה. "עלי לשוב לארמון."
האביר חייך, וליווה את הנסיכה לתחנה המרכזית.
עלתה הנסיכה אל האוטובוס, והאביר חיכה עד לרגע בוא היא תעלם
באופק.
האוטובוס התניע, הנהג חגר חגורה.
"רגע!!" צעקה הנסיכה, ורצה אל דלת הכניסה.
"נשיקה אחרונה..." חייכה.
"גברתי, אני נוסע!" צעק עליה הנהג...אבל הנסיכה לא הקשיבה, היא
ירדה מהר מן האוטובוס ונישקה את האביר.
"להתראות נסיכה!" שמעה את הנהג מזהיר.
מיהרה הנסיכה, וקפצה על הדלת, שכמעט נסגרה, עד שפתאום
הרגישה...נעל הזכוכית חסרה!
"רגע! שחכת את הנעל שלך!" צעק האביר.
"שמור אותה אצלך!" אמרה הנסיכה, והלכה הביתה חצי יחפה.
חזרה לארמון מאושרת ושמחה, כבר כמעט שכחה שהייתה כה קפואה.
"איפה היית?" קפצה עליה הנסיכה מיכל.
"הייתי..."
"אני רואה עלייך! התנשקת עם האביר, שאינך מכירה בכלל!"
"אבל..."
"לא!!" אמרה הנסיכה מיכל. "אני כועסת!! שכחת מה קרה בסוף
לסינדרלה!? כמו שרמוטה את מתנהגת!"
"מה!?" התפלאה הנסיכה.
"בדיוק מה שאמרתי, מופקרת!!" הלכה וסגרה אחריה את הדלת.
משכה הנסיכה את כתפיה, ונכנסה לחדרה. "מיכל תתעשת"- היא חשבה.

שבוע אחרי יצאו הנסיכה והאביר לסרט. הם נהנו וצחקו, זאת הייתה
פגישה נהדרת.
הם הלכו לביתו של האביר, והנסיכה מאוד התרשמה.
אך היא לא האמינה למראה ההפתעה:
"הנעל שלך..." הוא אמר בחיוך.
"אני לא מאמינה! באמת שמרת אותה!"
הנסיכה קרנה מאושר, כי הבינה דבר אחד: היא מצאה אביר מקסים,
וזה הולך להיות קשר מיוחד...
האביר והנסיכה שמרו על הנעל היטב.
ועם כל יום שעבר,
הרגישה הנסיכה איך האביר מצליח להיכנס עמוק אל תוך הלב.
היא כבר שכחה כמה רע היה הכאב. והיא חשבה,
איזה יופי זה שככה פתאום העולם אופטימי, ככה פתאום... העולם
אוהב.

אך האביר והנסיכה זכו לאושר שנמדד במילימטרים.
אושר, שלא נותר הרבה זמן לפני שנעלם.
הרחיק היום מלבוא, ובסופו של דבר זה קרה.
"זה בסדר, לא נורא..." הנהנה הנסיכה.  "אני... אני מבינה."
"אני שמח שלא לקחת את זה קשה."
"מדוע קשה? זה לא כאילו היה בינינו הרבה..." והנסיכה הרגישה
איך השקר הזה צורם בראשה.
"כן אבל..."
"אבל מה?" שאלה הנסיכה.
"הנעל שלך..."
"מה איתה?"

"אני רוצה להחזיר לך אותה." והאביר שלף את הנעל, כאילו משום
מקום.
"אני לא מאמינה, זה כמו סיוט, זה כמו חלום!"
"אני לא רוצה אותה!" אמרה.
"אבל, אני עושה את זה בשבילך..."  
"עזוב, אולי עדיף שאני אלך."  'גם ככה זה מספיק כואב', חשבה.
ובכתה דמעה אחת, שקפאה.

"רגע שכחת את הדמעה שלך!"

"תשמור אותה אצלך!!"
והנסיכה לא חזרה לקחת אותה, היא פשוט הלכה.