"היי, את זוכרת אותי?"
הרמתי את ראשי חצי מהורהרת מבעד לספר "פסיכולוגיה למתקדמים"
עבה וערימת דפים.
הקול שלו היה מוכר, יותר מדי מוכר. כמו שיר אהוב שלא שמעת זמן
רב ונזכרת בו לפתע.
למולי עמד בחור, למעשה כבר גבר, בשנות העשרים לחייו. שיערו
שפעם נשפך מראשו כרעמת שיער היה קצר למדי ולמעשה הוא היה נראה
כבן אדם שונה לחלוטין.
זוכרת אותו?
בטח שזכרתי אותו. קשה לשכוח אדם כה קרוב אלייך.
"רועי!" צעקתי בקול כה רם עד אשר ניתן היה להרגיש את סינון
המילים הכועסות מבעד שפתיתיהן של הספרניות מסביבי.
מחצתי את הידיד הכי טוב שלי שלא ראיתי מזה חמש שנים עם החיבוק
הכי חזק שיכולתי לתת.
אני זוכרת את ההתחבקויות שלנו בעבר. החיבוקים שלו היו הפנינים
שתמיד נצרתי בליבי ולא נתתי לעצמי לשכוח.
הוא חייך אליי חיוך רחב בעודו בוחן אותי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בתמיהה, בוחנת אותו גם. מבחינת גובה
הוא לא השתנה, עדיין היה אותו בחור גבוה. אך משהו אחר בו השתנה
ולא בדיוק הצלחתי להצביע עליו. אולי הוא התבגר יותר, 'אולי זה
הזקן', תהיתי לעצמי.
"יש לי הופעה פה באוניברסיטה, במקרה עברתי ליד הספרייה וראיתי
מישהי מוכרת, לא הייתי בטוח מרחוק שזאת את, אבל הייתי חייב
לבדוק..."
חייכתי אליו. אני זוכרת שהיה מנגן בתיכון. היה אחד מהנגנים
היותר מוכשרים שאי פעם הכרתי.
"אני שמחה שבדקת!" המשכתי לצעוק בהתלהבות וקלטתי מבטי נאצה
מכמה אנשים.
"בוא נצא החוצה, יש לך זמן לדבר?" שאלתי.
"בטח..." אמר בקול שכל כך התגעגעתי לשמוע.
הכנסתי את ספרי הלימוד אל תוך תיק הגב הכחול שלי ששרד ימיו
מימי התיכון והחזרתי את "שירים בכסות הערב" של נתן יונתן
למקומו על עגלת ספרי השירה.
יצאנו החוצה אל מדשאות אוניברסיטת תל אביב. היה זה יום סגרירי
וניתן היה להרגיש כי מבול ירד לפני דקות מספר.
"אז..." התחלתי לומר בהיסוס, לא יודעת מאיפה להתחיל "מה
שלומך?"
הוא שתק מספר שניות, חושב איך לענות "אני בסדר, את יודעת,
חיים, עובדים, נהנים."
חייכתי אליו, כל כך נהניתי לצעוד לצידו שוב, "אתה עדיין מנגן?
באופן רציני אני מתכוונת."
"כן, יש לי עבודה קבועה במועדון ג'אז, ולפעמים יש גם עבודות
מזדמנות כמו נגיד היום באוניברסיטה"
"אה..." אמרתי חצי חולמנית. "אז... אתה תהנה?"
"בטח, הרי זה היה החלום שלי מההתחלה, לנגן ולהתפרנס."
"אני שמחה שאתה נהנה" אמרתי בכנות, נזהרת שלא לדרוך בתוך
שלולית.
"אז מה איתך?" שאל אחרי כמה שניות של שקט, "פסיכולוגיה, הא?"
"כן" עניתי מובכת, לא שהיה ממה להתבייש, זה פשוט שתמיד אמרו לי
שיתאים לי המקצוע, ותמיד אמרתי שאני לא חושבת שאני אלמד את
זה.
"ואיך זה?" שאל והסתכל אליי.
"הרבה עבודה" אמרתי, "אבל אני נהנית מכל רגע."
"זה טוב לשמוע" אמר בחיוך והפנה את ראשו קדימה.
אני לא אשקר. הרגשתי לפתע מוזר.
לפני חמש שנים רועי ואני רבנו, לא זוכרת בדיוק למה והאמת היא
שלא ממש שינה לי באותו רגע, אך בכל אופן, הריב הזה גרר
להתנתקות מוחלטת והתפרקות הקשר. בתחילה המצב הזה כאב לי מאוד,
הרגשתי שחלק גדול ממני מת ולא הייתה אפשרות להחיות אותו. הוא
הלך לצבא לנגן, ואני, פניי היו מועדות לקראת שירות בחיל
המודיעין. וכמה שרציתי שנחזור לדבר, משום מה, לא הצלחנו. וכך,
קשר שהיה מלא אהבה, אך גם מלא כאב, הגיע לקיצו.
עכשיו, לאחר חמש שנים של ניתוק, הוא הולך לצידי, מנהל עימי
"סמול טוק", זו הייתה הרגשה מוזרה ביותר.
"טוב לראות אותך" נעצרתי, מחייכת חיוך חצי עצוב.
"גם אותך" הוא נעצר גם כן והניח את הקייס של הסקסופון שלו.
"חמש שנים, אתה מאמין?"
"האמת שקצת קשה להאמין איך הזמן עבר כל כך מהר" אמר
"באמת עבר מהר." שיקרתי. האמת היא שהיו תקופות שמרוב שחשבתי
עליו, הזמן עבר לאט, אך לא רציתי לומר לו את זה.
"לא השתנית." אמר בעודו בוחן אותי שוב.
"אתה דווקא כן..." אמרתי במבוכה. אני שונאת שבוחנים אותי, או
שמסתכלים עליי.
שתקנו לכמה שניות. זו הייתה שתיקה מעיקה, לא מהשתיקות שהיינו
רגילים אליהן. פעם ידענו לשתוק מצוין ביחד.
"אז..." התחלתי לומר ולפתע התחרטתי ושתקתי.
הוא הסתכל אליי כאילו מחכה להמשך של המשפט. "כן?"
"לא, לא חשוב." השפלתי את המבט.
"כן... זה תמיד לא חשוב." הוא חייך חיוך מזויף.
פתאום הרגשתי כמו בסרט, כשלבן אדם יש פלאשבקים של זיכרונות.
התחלתי להיזכר בתקופת התיכון, איך הכרנו, התיידדנו, התאהבנו,
רבנו, התנתקנו. הכל רץ אצלי בהילוך מהיר. כל כך שיגעתי אותו
אז, אני זוכרת, והוא שיגע אותי גם כן.
"הפעם זה באמת לא חשוב." אמרתי.
"מה שתגידי" חייך.
שתקנו שוב, והתעצבתי אל ליבי. חמש שנים לא ראיתי את הבן אדם,
וייחלתי ליום שנדבר בו שוב. וביום שאני סוף סוף פוגשת אותו,
אין לי מה לומר.
"טוב, אני צריך ללכת להופעה..." אמר
"כן, אני מבינה." אמרתי בשקט.
"אז, נתראה?"
"אני מניחה שכן..."

והוא הלך, בדיוק כמו שהוא הגיע. בפתאומיות.
משב של רוח פרע את שערי החום וצינן את גופי.
תמיד אהבתי את החורף, אך אותו יום סגרירי העציב אותי.

הגעתי הביתה אחרי שעה וחצי של נסיעה, השעה הייתה כבר עשר
בלילה. למזלי ידעתי שהקורס הראשון שלי מתחיל מחר בשתיים עשרה
בצהריים.
התקשרתי למור, מור תמיד היה מקשיב לי במצבי ייאוש ותמיד ידע
להצחיק אותי.
פעם אמרו לי שהדבר הכי חשוב בקשר זה הומור, ואיתו היה לי את זה
בשפע.
סיפרתי לו על רועי, ועל המפגש המביך. סיפרתי לו על איך
הגעגועים צפו לי לפתע ועברו את כל מחסומי הבריח שנעלתי בעבר.
מור פשוט הקשיב, ייעץ, הצחיק, והיה האדם המתוק ביותר שיכול היה
להיות.
למור הייתה חברה, היא הייתה יפיפייה, בדיוק כמוהו. ותמיד שמחתי
נורא בשבילו. לפעמים אפילו קינאתי. מור ואני היינו חברים פעם,
אי שם בתקופת התיכון. אך המצב לא הסתדר בנינו, ונשארנו ידידים
מאוד קרובים. אני מאמינה שהחברות אפילו קירבה בנינו יותר.
אחרי שעה של ניג'וסים הייתי חייבת לנתק.
סגרנו בנימה טובה את הטלפון -  הוא תמיד ידע לעשות לי טוב.

מאז אותו יום שראיתי את רועי חשבתי עליו המון. כנראה שזה נכון
כשאומרים שאנחנו בעצם כמו דפים, כל אדם שנכנס אל חיינו משאיר
עלינו חותם. רועי השאיר כתם גדול על הדף שלי, וכמה שרציתי לא
הצלחתי למחוק אותו. ובעצם, אני לא יודעת כמה באמת רציתי שהוא
יימחק.

מאז עברו כמה ימים, ואני המשכתי לנסוע לאוניברסיטה יום ביומו.

זו הייתה תקופה מלחיצה, מבחנים רבים, עבודות, שעות רבות של
קורס אחרי קורס. ובעצם לא התקופה הכי טובה לא להיות ממוקדת,
ולכן התמקדתי אך ורק בלימודים.
כשהיום נגמר ורציתי לגשת למכונית כדי לנסוע הביתה שמעתי לפתע
מנגינה מוכרת. יותר מדי מוכרת. מנגינה שהזכירה לי שיר אהוב שלא
שמעתי הרבה זמן.
וידעתי מי עומד מאחורי המנגינה הזאת. הכרתי את בעל הצלילים
המכשפים. פעם למדתי להכיר את הסגנון שלו, ובאותו היום,  זה חזר
אליי לאט לאט, כמו רכיבה על אופניים.
הלכתי לכיוון המנגינה, מהופנטת. כמו הסיפור על החלילן שפיתה את
הילדים אליו עם מנגינתו וחטף אותם. הלכתי בעקבות הצליל, ליבי
פעם בחוזקה ככל שהמנגינה גברה באוזניי.
ומצאתי אותו.
מנגן שיר מוכר בחדר הרצאות ריק באוניברסיטה.
נכנסתי לחדר בשקט. ידיים שלובות כדי למנוע את הצמרמורת שחלפה
בגופי. והסתכלתי עליו. דמעות החלו לזלוג מעיניי, כמו הגשם
שהתחיל לרדת בחוץ.
הוא סיים את מנגינת הקסם שלו, ואני נשארתי עומדת, המומה,
דומעת.
הוא סיים לנגן, והסתכל אליי, מופתע.
האמת שאני חושבת שהוא סתם עשה את עצמו מופתע, או שאולי הוא
באמת לא ציפה שאני אכנס באמצע.
ירדתי כמה מדרגות כדי להגיע אל הבמה עליה הוא עמד.
עמדתי מולו לכמה שניות, ולא יכולתי להתאפק יותר...
חיבקתי אותו, ולא עזבתי, רציתי לכפר על חמש שנים של מחסור
בחיבוקים. חמש שנים של מחסור בקשר שהיה פעם הדבר החשוב לי
ביותר בעולם כולו.
הוא חיבק אותי בחזרה. הרגשתי שגם לו זה היה חסר.

"התגעגעתי אלייך כל כך... לא היינו צריכים לחכות חמש שנים"
לחשתי בעודי מתחפרת עם עיניים דומעות על החולצה שלו.

והרגשתי, ידעתי... שהחלק שפעם מת בי, שב לתחייה.