"אהלן אח שלי." אני צועק לסלולרי, על הצג- גדי.
"אשתו של אחיך מקבלת בולבולים ואחיך לא יודע מכלום, מה אתה
אומר על זה?"
"תפסיק לחנטרש ואם אתה בקטע של לצאת לצהריים אז אני כבר אחרי."
עניתי.
"אנ'לא צוחק בנאדם."
עכשיו הקול של גדי הפך לרציני מדי בשביל אחד כמו גדי. ואני,
אני כמעט והפסקתי לנשום.

להיות חשב בחברה בינונית של כשבעים עובדים, לא תפקיד פשוט. ככה
זה היה בזמנו. כי בנוסף לעבודה השוטפת שהיא גם ככה לא הכי
מעניינת שבעולם, היו לי על הראש גם שבעים תלושים כל חודש. וזה
אומר שבעים אנשים שכמעט תמיד היו מתיצבים בחדרי בכל 10 לחודש
וחושבים שהחשב דפק אותם גם הפעם. לזה חצי שעה נוספת ולזאת ירד
יום מחלה וישנם תמיד כאלה שחושבים שמס הכנסה זה עבדכם הנאמן,
שתוחב את ידו עמוק לתוך העו"ש שלהם ולכן הם רואים בבנק הרבה
פחות ממה שקיוו. ולי, לי סבלנות של דייג זקן, מקשיב לכל ויורד
לפרטי פרטים של חישוב המס השולי, נקודות זיכוי, ביטוח לאומי
ושאר ירקות.  ואז, כאשר אני מזהה את המבט המזוגג של חוסר הבנה
ובלבול בעיניהם, אני משלח אותם לדרכם עם בדיחה עסיסית - והכל
בא על מקומו בשלום. אמרתי לכם - לא פשוט.

גדי אף פעם לא בא בעשירי לחודש. איך שהיה מקבל את התלוש היה
מקפל אותו, אפילו מבלי לפתוח וקובר אותו בכיס האחורי של
מכנסיו. אחר כך היה מביט בי בעיניו הגדולות ואומר "צריך לחסוך
בהוצאות, בנאדם, לא משנה כמה זה עולה." מחייך והולך לתקן איזו
מדפסת שנדפק לה הראש או לפרמט איזה פי. סי. עצבני.

"איפה אתה נמצא?" הצלחתי בקושי להוציא את המילים מפי כשחזרה
אלי הנשימה. "אני במשרד, ואתה?"  "אני בדרך למשרד - ניפגש
בקופי בר, אם יש לך זמן."  "אני כבר מגיע אח שלי, כבר מגיע."

טוב, אז אני וגדי לא עובדים באותה חברה כבר כמה שנים טובות.
אבל נדמה שהקשר בינינו רק הלך והתחזק עם השנים. אני מצידי,
זינקתי על הסטארט אפ הראשון שנקרא בדרכי והפכתי פתאום לאיש
חשוב - סמנכ"ל כספים (נו, שיהיה)- עם שכר ותנאים ורכב מנהלים
ומזכירה אישית וכאב ראש שהגיע לעיתים עד חדרה בערך. וגדי, גדי
המשיך לתקן ולפרמט ומדי פעם גם להחליף איזה מוניטור מהבהב. גדי
לא בחור של שינויים, יציב היה ונטוע במקומו כמו מגדל. אולם
למזלנו הטוב, עדיין היינו רחוקים מרחק של רחוב וחצי אחד מהשני
- ועם זאת, כל אחד בעולמו שלו.

זה לא היה סוד, אבל ידעתי שמצבו של גדי לא היה מי יודע מה טוב,
בלשון המעטה, כלכלית כמובן. ראו נא, זה לא קל להפוך מזוג עובד
למשפחה בעלת ארבעה נפשות שחיה על משכורת אחת. כי מאז שנולדו
התאומים הפסיקה מירי לעבוד ועד היום לא הצליחה למצוא את מקומה
מחדש.
וגדי, מעריץ היה את רעיתו הערצה עיוורת כמעט, "נשמה טהורה יש
לי בבית, תראה איזו אמא, כל היום בבית עם שני נינג'ות על הראש
וציוץ לא תשמע ממנה." האמת שלעיתים די התקנאתי בהרמוניה
המשפחתית הזאת בין גדי למירי, אבל אני, מה אני יודע?
אז כדי להשלים קצת, גדי היה יוצא שלוש פעמים בשבוע לעבוד באיזו
מסעדת דגים ביפו. "שמע, הטיפים בשחור, המשכורת לא משהו אבל זה
גם כסף וחוץ מזה שאני מת על דגים, אז ארוחות ערב, אני כבר אוכל
שם. אני אומר לך בנאדם, צריך לחסוך בהוצאות, לא משנה כמה זה
עולה."  

גדי הגיע אחרי כשתי דקות לערך, על פניו לא ניכר דבר, עיניים
גדולות חומות ומבריקות ועל פניו חיוך כרגיל. "אז מה הסיפור?"
אני שואל,  "כשאני במסעדה- היא מזדיינת. זה הכל אחי, זה כל
הסיפור."
"ואתה בטוח?" הקשתי, "בטוח אח שלי, הכל מצולם בוידאו." "אנ'לא
מאמין לך..." אני מסרב לקבל את הידיעה המרעישה, מנסה לדמיין את
מירי במיטה עם... בעצם אני לא ממש מצליח. "תאמין אחי, תאמין,
כמה זמן אתה מכיר אותי? אני לא אחד שיעשה צחוק מכזה דבר. כשאני
בערב בעבודה, היא מקבלת - ועוד במיטה הפרטית שלנו בבית, אתה
קולט?"
"כן אני קולט, בוידאו אתה אומר?"  "הכל מצולם בנאדם, שלוש שנים
במיטה הפרטית ואח שלך לא יודע מכלום."  "נו, אז מה אתה הולך
לעשות?"  "תראה, דיברתי אתה  והיא לא הכחישה, אז פניתי לאיזה
עורך דין שאני מכיר וזהו נגמר הסיפור. יהיה לי קשה בקטע של
הילדים, אתה יודע, אבל אין ברירה אח שלי, אין ברירה אחרת."

מאז חלפה אולי שנה, אולי יותר אפילו. וגדי ואני התרחקנו מעט זה
מזה, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שנטשתי חבר במצוקה או משהו
כזה, פשוט לא יצא. גדי עזב את העבודה ופתח עסק עמצאי לתיקון
מחשבים, ולא כל כך יכולנו להפגש לצהריים כמו אז. חוץ מזה שהוא
היה טרוד בגירושיו ולא היה מוכן לקבל עזרה מאף אחד, גם לא
ממני.  ולאחרונה התחיל לצאת עם מישהי חדשה והעתיק את מקום
מגוריו לרמת-גן. אז מי אני שאכנס לו לוורידים.

אבל השבוע החלטתי בכל זאת להרים טלפון. נפגשנו לצהריים כמו
בימים הטובים של אז. "נו אז איך הולך?" אני שואל,  "מה אני
אגיד לך אח שלי, חיים! נכון שלא קל, אבל חיים רק פעם אחת לא?
אז בעסק בסדר גמור, ואת הילדים אני רואה שלוש פעמים בשבוע, כן,
התרגלתי כבר, ויש לי את נועה שהיא אין מה להגיד- פשוט ליגה
לאומית, איזה ליגה לאומית - ליגת על, ופתאום התחלתי לחיות, אתה
מקשיב בנאדם, הגעתי למסקנה שפשוט צריך לחיות, לא משנה כמה זה
עולה. והארוחה עלי - לא יעזור לך כלום."
הבטתי בעניים הגדולות שמולי וראיתי את גדי. כל כך גדי כפי שלא
ראיתי אותו מעולם.

אז לא סיפור פואנטה היום באמתחתי, אבל סיפור קטן מהחיים וכל
מילה אמת לאמיתה!