הם ישבו ודיברו בשדה ישן מעלה עשב. הוא ישב ביניהם, אחד
מהחבר'ה ממש. ירון אף פעם לא היה שונה, כלומר, תמיד הוא היה
מיוחד אבל לא שונה, לא מוזר. הם העבירו כבר 20 שנה ביחד ותמיד
ירון היה בעניינים במידה מסוימת, הוא היה גם חביב הבנות, אם
ניתן לקרוא לזה ככה. לא הייתה לו חברה אבל תמיד מצא את עצמו
יושב ומדבר עם חברות של חברים שלו או סתם ידידות שלו על דברים
באמת חשובים. הרבה באו אליו עם כל מיני טרדות ומחשבות, גם
חבריו הלא כל כך קרובים, שלא לדבר על החבר'ה שלא ממש היו
בחבר'ה, כמו שאומרים, שבאו אליו הרבה ונפגשו אתו כדי להיוועץ
בו מידי פעם עקב דברים לא נעימים שמעיקים עליהם.
ירון, זה היה מן שם דבר כזה. כולם הכירו אותו, בכל רחבי
הפרובינציה ידעו מי הוא ירון. רק דבר אחד כאילו לא היה מושלם
אצלו, אף אחד לא ממש ידע על ירון הכל. זה לא שרק לא ידעו הכל
אלא יותר מזה פשוט לא ידעו עליו כמעט כלום. לא ידעו עם מי הוא
נפגש, לא ידעו לאן הוא נעלם מידי פעם בשעות לילה מאוחרות או
סתם באמצע היום. לא ידעו את מי הוא אוהב, לא ידעו איך לקנות
אותו, לא ידעו מה הוא אוהב, לא ידעו ממה הוא מתלהב. כל דבר
שקשור לאיזשהו רגש שלו היה נעלם מעיני כל. אף אחד לא הצליח
לפענח את החידה הזאת ששמה 'ירון'.
ירון המשיך כל הזמן להיות אחד מהחבר'ה, כמו שאומרים, אבל תמיד
הרגישו שהוא כאילו לא ממש איתם. יש לירון עולם משלו, עולם מלא
יותר, שמח יותר, טוב יותר, או אולי הפוך, עולם עצוב יותר,
מסובך יותר, טעון יותר. אף אחד לא ידע לפענח את פניו והבעותיו
של ירון. למרות כל זאת כולם, כמעט, אהבוהו ורצו לשהות בחברתו.
לירון לא הייתה חברה, יותר מזה, לא הייתה לו חברה מעולם. הוא
כאילו שלא נמשך כלל לבנות, מוזר. זה לא שהוא נמשך לבנים, הוא
הרגיש מאוד נוח בחברת בנות אבל לא הרגיש את הצורך של קשר מחייב
ועמוק עם מישהי עד שליאור הגיעה. לי, כך קראו לה כולם. זה מעין
קיצור כזה של ליאור.
לירון וליאור היו ביחד כמעט חצי שנה, הם כבר חשבו על בית,
ילדים ועוד חלומות של זוג מאושר. כולם ראו בהם 'זוג משמים',
הזוג המושלם. אבל אז יום בהיר אחד לי נעלמה. יותר נכון היא
נרצחה בפיגוע אכזרי בלב העיר. ירון לא הפסיק לבכות במשך שלושה
ימים, שבוע שלם לא הצליחו לדבר איתו בכלל. לאחר חודש הוא התחיל
לומר מעין 'שלום' מגמגם לאנשים שפגש ותו לא.
רק אחרי שנה הוא חזר לעצמו. אבל ירון לא בכה לבד. כשירון היה
עצוב העולם כאילו עמד מלכת. כל החיים נעצרו. חודשים שלמים
חבריו הטובים יותר והטובים פחות לא הפסיקו להתקשר ולבוא לביתו
בגלל האסון.
כולם הרגישו מחויבים לירון. הרגישו כאילו הם חייבים לו הרבה
מחייהם שלהם, הוא תמיד עזר, חייך, תרם מזמנו ממרצו ולעיתים
מרכושו על מנת לעזור להם.
'למה דווקא הוא?', שאלו את עצמם תמיד. 'הוא האחרון שמגיע לו
כזה אסון', אמרו. אבל כששהו במחיצתו רק שתיקה נשמעה שם.
לאחר שנה בערך הוא חזר לעצמו לגמרי, כאילו הכל עבר. כאילו לא
הכיר בכלל את לי, כאילו אף פעם לא הכיר אף אחת. הוא המשיך בחיי
החברה השגרתיים. אף אחד לא זכר כבר את לי, היא נשכחה מכולם,
וכאילו גם מירון.
כשנפגשו כל החבר'ה וירון לא היה שם הם תמיד דיברו עליו, זאת
אומרת לא בכוונה לפגוע מאחורי הגב אלא תמיד איכשהו הוא עלה
לשיחה, בדרך כלל מתוך הערכה וכבוד. בשנים האחרונות זה תמיד
מגיע איכשהו למסתוריות שבו. כולם אמרו שהוא מסווג יותר מראש
השב"כ. הוא כמעט ולא מדבר על עצמו, על רגשותיו, על מחשבותיו.
הוא כאילו שם רק בשבילם, כאילו אין לו חיים משל עצמו.
בשלב יותר מאוחר התחילו להעיר לו על זה, הוא לא ממש הגיב
ישירות, פשוט לא אמר כלום או התחמק איכשהו. היה נראה שהוא יודע
שהם צודקים ואף מתבייש בזה קצת. משהו כאילו מנע ממנו לגלות להם
כל מיני דברים, כך הרגישו. לירון הייתה כאילו זהות כפולה, לא
סכיזופרניה, אלא פשוט זהות שלא לחיי החברה האלו, משהו אישי
פרטי, משהו שלו. רק שלו, ואולי גם של לי...
זה היה יום חמישי, הם ישבו כולם, כעשרים חברים, על העשב הרך.
הם שרו יחד וניגנו בגיטרה, דרבוקה, חלילית ומפוחית. היה נחמד,
אבל היה מתח מסתורי שאפף את כל המציאות המוזרה הזאת. ירון ביקש
מהם לבוא לשם, אף אחד לא הכיר את המקום, הוא היה מרוחק מהישוב
הכי קרוב כחצי שעה נסיעה, רק הנוף הלוטה בערפל נראה משם,
כשברקע השקיעה מאדימה את העננים הנמוכים הלבנים-אדומים.
הם שרו כל מיני שירים, דיברו על כל מיני שטויות, רכילויות,
פוליטיקה, חברים, צבא, ועוד כמיטב המסורת.
לפתע נשמע רעש חזק, כולם נשתתקו. ירון נעמד, והביט אל השמים,
מאחורי חורשה קטנה הגיח לו מסוק קטן. ירון החל פוסע לכיוון
המסוק, הוא כבר התרחק מהחבר'ה. כמה מחבריו החלו לרוץ לכיוונו,
אך לא השיגו אותו. ידיו כבר תפסו בסולם חבלים שנשתלשל מדלת
המסוק. המסוק החל להתרחק, ירון לא אמר מילה. ונעלם בשמים
האדמדמים.



לי, רציתי שתדעי.