יושבת פה לבד, אבל עם עצמי.
נאבדת בתוכי, בתוך הניתוק.
ולפעמים הסופה העצמית מגיעה למקומות נעימים. לרכבת שלי יש גם
תחנות טובות.
ואני נהנת לגלות תחנות חדשות בעצמי, או לשוב למקומות אהובים.
וברכבת שלי אין עוד נוסעים. יש רק אותי. וזה מספיק.
לפעמים כשיש תאונה אני קוראת לעזרה, זועקת החוצה ומבקשת שמישהו
יציל אותי, מעצמי.
אבל ההתפכחות מתישהו מתפוגגת והבדידות הרקובה נותרת. האשליה
העגומה נעלמת.
נפש זקנה בגוף של ילדה. ורכבת.