"הסנדל הולך יחף," כך ליחשו עליו בשכונה. ואנחנו היינו קטנים
מכדי להבין, מכדי לחבר את חצאי המשפטים שהצלחנו לשמוע בשיחות
סלון של מבוגרים.
"כשתגדל תבין" אמרה לי פעם אמא, אך אני כבר גדלתי מזמן, והיא
לא עמדה ב"מחלה" כדי שאוכל לשאול אותה.
"המחלה" כך קראו לזה מבלי להזכיר את השם המפורש. עד היום, לאחר
שעברו יותר משלושים שנה, עדיין אני מתקשה לומר את שם "המחלה"
הנוראה הזו. כאילו שרק מאיזכור שמה ידבקו בי הייסורים והדעיכה
האין סופית והידועה מראש.

אך אמא לא היתה החולה היחידה בשכונה שלנו. היה את אבנר המשוגע,
שלעת ערב היה צועק בקולי קולות בדרכו לבית הכנסת, והיה מפחיד
זרים שהזדמנו לשכונה או ילדים קטנים, שעדיין לא התרגלו לכך
שאבנר, למרות מראהו הקפריזי, היה בבחינת 'כלב נובח שאינו
נושך'. היה כמובן מנדל הצולע, בעל רגל שמאל הקצרה והגיבנת
('עקמת' היתה מתקנת אותי אמא 'זו רק עקמת'). מנדל היה מסתובב
בהפגנתיות ברחובות הקטנים עם אישתו "אזמרלדה היפה", כך קראנו
לה, כאילו מתריס נגד כל המלעיזים מאחורי גבו. היה שלומק'ה
העיתונאי, שנקרא כך על שום שהיה מוכר עיתוני ערב וירחונים
ישנים. שלומק'ה היה רוקח לעצמו חליטת צמחים מיוחדת להקלה על
כאבי הבטן ובעיות העיכול, והיה מדיף ריח בכל השכונה. היו ששון
ולינדה, זוג החירשים, ושני בניה של דודה רבקה שנפטרו בטרם
הגיעו לגיל שמונה ממחלה לא ידועה, שלום השיכור (שגם זו סוג של
מחלה, שהחלטנו ברוב קולות שהיא הקשה ביותר מכל מחלות השכונה).


שבת לפני הצהריים, שמש חורפית מלטפת, אני מטייל בכדי לצלם את
רחובות תל אביב הישנה. ולפתע מוצא עצמי בשכונה שלי. נראה כאילו
הזמן קפא מלכת. הכל נשאר במקומו כפי שזכרתי, פרט לאנשים. אותם
לא הכרתי, ואם אודה על האמת, האנשים גרמו לי לתחושת  זרות
בשכונה שלי. ירדתי במורד הרחוב, בתים קטנים ומוזנחים, חצרות
נטושות, רחובות צרים וקיוסק אחד.

בפינת הרחוב היינו מתרכזים, כל הילדים, בשעות אחר הצהריים, ממש
מול הקיוסק של מושקו. השלט הלבן הגדול של "גלידות ויטמן", ריח
הבייגלה מן המאפייה שממלא את האוויר הלח, וצלילי תקליטים של
מוסיקה קלאסית, פרנק סינטרה או אושיק לוי. כשקבוצת הבנים
הרעשנית היתה יורדת בדרכה למגרש החול הגדול כדי לשחק כדורגל,
אריק, ליאור ואני היינו מתחמקים בסימטה הראשונה והולכים
לאלברט. עומדים מול דלת כבדה בצבע ירוק דהוי. על הדלת, שלט קטן
"כאן מתקנים כנפיים של מלאכים". בפנים חושך, רק מנורת נפט קטנה
דולקת וריח חריף של דבק מגע.

המסתורין שאפף את אלברט, הבית הקטן החשוך, השלט הקטן בחוץ
והרכילות בשכונה, הם שמשכו אותנו אליו, לשמוע שוב ושוב, כמעט
מדי יום את סיפורו. הוא היה פורש את המפה הגיאוררפית על שולחן
העץ הכבד ועומד מעל מזרח אסיה, שערו הדליל מתנופף אל על, שקט
ודרוך כמו המנצח מהפילרמונית של לונדון שעל גבי עטיפת תקליטיו
של מושקו. אנו היינו קרבים ורוכנים אל מול חופי האוקיינוס
השקט. כמו נושאות מטוסים עצומות היה גופנו מתקרב ועוגן במרחק
ניכר מהחוף, אך קרוב מספיק כדי לראות את אצבעו מטיילת על המפה
ומשרטטת את נתיב מסעו של מרקו פולו. לא היה זה סתם סיפור מסע
היסטורי, שזור באנקדוטות מופלאות, אלא תכנון קפדני של שחזור
המסע שיצא בשנת 1271 מונציה אל סין הרחוקה. אנו ידענו שיום
יגיע והוא, אלברט, ייצא למסע המפרך ויחזור אלינו עם סיפורים
מופלאים אף יותר.  

ואכן, יום אחד הוא נעלם. אף אחד לא התעניין לאן ומדוע. רק
אריק, ליאור ואני היינו מתגנבים לביתו המוזנח, פורסים את המפה
הגיאוגרפית ומנסים לשרטט בדמיוננו את מסע השחזור של אלברט אל
סין הרחוקה.
הנה ודאי הוא יורד בשביל, מפסגות עטורות השלג של רכס הרי פאמיר
אל עמק הנהר טקסקורגן. הוא עומד בפתחו של מדבר טקלימקן שפירושו
"הנכנס אינו יוצא", אך הוא אינו מהסס אף לא לרגע, מפני שיודע
הוא כי במדבר זה של מחוז סינג'יאנג במזרח סין פזורים נווי מדבר
לרוב ויש שפע מזון. משם הוא ימשיך בדרכו אל ננחו, נווה מדבר
אשר תעלות השקיה מזרימות לשדותיו את מימי הפשרות השלגים מהרי
קונלון, המנצנצים במרחק בדרום. אחר כך ימשיך אלברט במסעו
מזרחה.
אנו מניחים אצבע על המפה ומשרטטים את הדרך הארוכה העוברת דרך
"דונחואנג", "אנסי", "יומן", "ג'יאיוגואן" ו"ז'נגיה", אל העיר
"שנגדו", בירת הקיץ המפוארת של השליט המונגולי קובלאי חאן.
ב"ז'נגיה" יפגוש ודאי את נציגיו של השליט קובלאי חאן, נכדו של
ג'ינג'יס חאן הגדול, אשר יחכו לו וילוו אותו כ 40 יום בהמשך
המסע עד ל"שנגדו". לאחר הפגישה המרגשת עם השליט המונגולי ימשיך
אלברט הלאה אל העיר החדשה שציווה קובלאי חאן להקים, כשלוש מאות
קילומטר מדרום מזרח לשם, "דאידו" או כפי שהיום אנו מכנים אותה
בייג'ינג. בהמשך מסעו בעקבות מרקו פולו ימשיך אלברט דרומה כדי
להתפעם מעיר התעשייה והמסחר השוקקת "חנגז'ו". העיר שהיתה בירתה
המפוארת של שושלת סונג עד לכיבושה על ידי צבא קובלאי חאן בשנת
1276. הוא ישוט בתעלותיה ויפגוש בעושרה של העיר ובשפע הסחורות
המגיעות מהודו משי, תבלינים ואבני חן.
אז, בדרכו אל "קונמינג" יעבור אלברט בדרך המשי הדרום מערבית,
הנתיב העתיק המתפתל בין ההרים בדרום מערב "יונן". מה ששנים
לאחר מכן יוכר בשם "דרך בורמה", ציר האספקה של כוחות ארה"ב
וסין שלחמו ביפנים במלחמת העולם השניה. אלברט יקשיב שם לאגדות
מקומיות, מנהגי דת משונים ושיטות ריפוי מוזרות, עד שישוב אלינו
ממסעו כדי לשתף אותנו בחוויותיו.

הזמן חלף והחבורה שלנו התפרקה. אריק קיבל משרה בכירה במשרד
תכנון ערים במזרח הרחוק, ליאור גיאולוג בדרום איטליה ואני בתל
אביב מנסה לשחזר זיכרונות ישנים. לא זוכר את הרגע בו הפסקנו
לנסות לפענח את הרמזים שסבבו בשכונה על חידת עיסוקו של אלברט,
לחפש כלי עבודה ישנים של סנדלר או נעליים מרופטות, להבין את
משמעות ריחו החריף של דבק המגע והשלט המוצב על הדלת. לא היה
רגע בו ויתרתי על החלום להצטרף לאלברט במסעו או לחכות שישוב
אלינו מלא חוויות וסיפורים חדשים.

רק שישבתי מול הדלת הירוקה והדהויה, שלושים שנה אחרי, הבנתי
כמה היה איש טוב לב בחייו ובודד במותו. איש עם הרבה חלומות שלא
התגשמו אף פעם. חלומות שרק ילדים יבינו. רק אחרי שלושים שנה
הצלחתי להבין שבאותו הזמן שאלברט נעלם לנו, אלוהים קיבל את
פניו בכניסה לגן העדן והעניק לו כנפיים לבנות, גדולות וחדשות.
ואף אחד לא היה שם לתקן את הכנפיים שלו כשיצטרך.