"אתה בא איתנו לבהאמאס או שאתה נשאר כאן? הרעים הקול המוכר
והלא מלטף של אבא שלי, בשעה שש בבוקר של יום שישי.
עכשיו, בוא לרגע נהיה כנים, באיזה מצב עונים "לא" לשאלה שכזו?
נכון אני מודה יש כמה מצבים שבהם התשובה "לא" מתקבלת על הדעת.
נגיד, למשל, שאני אזרח הבהאמאס, ויש כנגדי צו הסגרה מטעם
השלטונות על עבירה שיש עמה קלון, נגיד רצח פולטי, והעונש
המינימלי במדינה הוא מוות בשריפה, אז התשובה הסבירה יכולה
להיות "לא תודה אני לא בעניין, תבלו, אחלה חופים, ועכשיו אם לא
קשה לך תיסגור את הדלת, 6 בבוקר בשעון שלי" וחוזר לישון.
אבל מה, אני לא אזרח בהמאס, ואין עדיין צווי הסגרה על חציית קו
הפרדה לבן, כך שההתלבטות היחידה הייתה כמה סלטות אני עומד
לעשות באוויר, ואת מי לחבק ראשון. שאגתי בחזרה  "בטח שאני בא!
חסר לכם שאתם זזים בלעדי!"

"בהאמאס" - רק מהצליל של המילה נהיה לי מן טעם מתוק של קוקוס
בפה. כמו הטעם של חטיף הקוקוס הוורוד והמיתולוגי של עלית, זה
עם הפרורים הלבנים, שאפשר היום להשיג רק בחנויות של החרדים
ובבית של סבתא שלי.  
אח... אמרתי לעצמי, כמה מתאים, כמה מושלם, רגע לפני הגיוס, ככה
בהפתעה, בלי התראה,  לעוף מפה לאיזה שבועיים שלושה, שדה תעופה,
דיוטי - פרי, איזה סרט מטומטם, דיילות שמוטרדות אם תשתה קפה או
תה, נו מה עוד אני יכול לבקש מהחיים האלה?!!

בסוף חיבקתי את אבא שלי ראשון, בכל זאת הוא הולך לחטוף את
המכה, מי יודע כמה אלפי דולרים יעלה לו להטיס אותנו עד
לבהאמאס. וזה מבלי לחשב הוצאות מלון, אוכל, רכב, יציאות בערב,
קניות... טוב זה לא ממש ענייני, הוא יודע מה הוא מסוגל, וכנראה
שהלך טוב השנה בעסק, וככה דחקתי לי את המחשבות הפולניות שברגעי
חולשה נהגו לתקוף אותי.
"יש לך 20 דקות לארוז, תקתק את זה כי המונית לא תחכה לנו" אמר
בטון שנשתמר עוד מהמילואים שמלפני שבוע.
"מי צריך 20 דקות?" התרברבתי, משחק אותה  "סחב'ק" קשוח, כזה
שגם נסיעה לבהאמאס לא מזיזה לו, "5 דקות ואני מוכן, בסוף אני
עוד אחכה לך" ניסיתי פעם נוספת לאזן את הכוחות בינינו.

רעש הדיזל הכל-כך אהוב של המונית טירטר למטה. "אני בא, תירגע,
אני מגיע" צעקתי בפאניקה מהחלון לאבא שלי. "איפה קיבינימט שמתי
את העדשות שלי?, ואיפה המשקפת צלילה המזויינת שלי, כל השנה היא
תקועה לי כמו נאד מול הפרצוף, ובפעם היחידה שאני צריך אותה היא
נעלמת" שיננתי לעצמי בפעם המי יודע כמה את חוקי מרפי השמוק.
צפירות הם דבר מאד מעצבן, בזה אין שום חידוש. אבל צפירות של
מונית, בשעה שש וחצי בבוקר  כבר שייכות לתחום ההתעללות.
הצפירות לפחות כיסו על קריאת "האידיוט" העצבני שנשמע מלמטה
במקצבים קבועים.  
.
לא מצאתי את המשקפת, וגם לא את המברשת שיניים, אבל את הדרכון
איתרתי והוא אפילו בתוקף. ירדתי במדרגות, מזיע בכל מקום חוץ
מבשעון ובשיניים הלא מצוחצחות שלי.
פתחתי את הדלת כשצפירה אחת נוספת מתפוצצת לי ממש בפנים. "הנה
אני, הנה, תורידו לחץ כבר" סיננתי תוך שאני פותח את הבג'ז.
"מה לקח לך כל-כך הרבה זמן, תגיד לי? מה יש לך שם כבר לארוז?
למה אנחנו תמיד צריכים לחכות לך ?!"
"ש'תדלו אולי  לתת לו פעם קצת יותר משבע דקות מטכ"ליות, ואז
אולי יהיה לו סיכוי" התערב לו, שלא כמנהגו, אורן, אחי הגדול,
מגיני ומושיעי.
"טוב, בואו נגמור אולי עם הסיפור הזה? אנחנו בחופשה, נוסעים
בשביל להיות יחד ובטח לא בשביל לריב, באמת, אני לא מבינה
אתכם?" כך לקחה על עצמה אמא, פעם נוספת, את התפקיד הניטראלי,
שלא לומר המתחמק, וגרמה לי  כל-כך לרצות שתרד לה בשוויץ, ותניח
לנו כבר.
איזה מן חופשה זו, חשבתי לעצמי, אם לא רבים טיפה, קצת מתכסחים
ומוציאים את האגרסיות של כל השנה? איפה הכיף כאן?

הצטנפתי לי בפינת המונית, יש לי 45 דקות טובות לנמנם עד
שמגיעים ל"בן- גוריון".
העייפות השתלטה עלי צ'יק-צ'ק, והקול של ליאורה גושן מחדשות שבע
נשמע לי עמום, הקשר בין המילים התחיל להטשטש. "שרון הודיע
שהטמפרטורות בנסאו, בהאמאס, יהיו ממוצעות לעונה, עובדי משרד
האוצר פתחו בעיצומים לרגל החופשה בקאריביים" איזה חדשות מוזרות
יש הבוקר, פיהקתי לעצמי חצי ישן.

והופ, הנה אני שוכב לי על כיסא נוח, שמים מכוסים בענני כבשה
לבנים,
איזה שקט  אני חושב לעצמי, אין פה מטקות, מוכרי ארטיקים, ערוץ
7, ומצילים שנהנים לשמוע את הקול שלהם במגה- פון.
והמים! יא ווארדי! איזה מים יש כאן? מה זה הצבעים האלה? מין
שילוב של טורקיז, תכלת, ושקוף! כאילו מישהו עם תוכנת פוטו שופ
סידר שלים יהיה צבע של "ים פירסומת"!
רגע רגע רגע! לא יכול להיות שהחול הזה אמיתי! מה זה? זה לבן?
כמעט כמו שלג, הוא מסנוור! אני חופן את היד בחול, הוא לוהט, רך
כמו משי, חום נעים מתפשט לו מהיד אל כל הגוף, צמרמורת קלה
עוברת לי בגב. נעים.
צמאון קל מתפתח לו בגרון עולה למעלה לחלל הפה המתייבש. "איפה
לעזאזל, אני מוצא פה קיוסק?"  אני קם ומתיישב על הכיסא נוח
ורואה לימיני, מגש כסף, ועליו נחה כוס קוקטיל גדולה, בלי
המטרייה אמנם, אבל כן עם פלח קוקוס, אח... פינייה קולדה! שני
שלוקים וחצי, גם הפינייה וגם הקולדה כבר היסטוריה, ואני חוזר
למצב מאוזן. אי יא יאי... איזו שלווה, איזו הרמוניה, מושלם!  

את הציוץ של הציפורים מפר רעש של צעדים בחול, אני מרים מעט את
המבט ואני רואה דמות, נראית כשל אישה, מתקרבת לעברי.  
הדמות הקטנה, הופכת לברורה יותר, הפנים  למוכרות, רגע, לא יכול
להיות, מה היא עושה פה?!  לא, היא סתם דומה לה, מה פתאום!!!...

זו בטח המלצרית ששמה לי פה את הקוקטיל ממקודם, הנה אני גם רואה
שיש לה ביד שלט
"WELCOME TO THE BAHAMAS ", היא פשוט דומה להפחיד למורה הזו,
הרגעתי את עצמי ללא הצלחה, יש לה אפילו את אותה הבעה מבאסת על
הפנים... לא נכון! המורה לימור? המורה לאנגלית? מה את עושה
כאן?!

"תגיד לי" היא פונה אלי בלי הקדמות וגינונים מיותרים. "עד לפה
אני צריכה לרדוף אחריך?! מה אתה חושב שאני מטומטמת?! המבחנים
שלך ושל ערן פשוט זהים! אותו דבר! לפחות אם מעתיקים אז טיפונת
תיחכום! בדיוק את אותם טעויות עשיתם! כמה מפתיע, הפלא
ופלא..."
"תראה ברור לך שזה לא יכול להימשך ככה, כל השליש האחרון אתה לא
לומד, אני אומרת לך כבר עכשיו, שלא תגיד, לא אמרת לי, אני לא
מתכוונת להגיש אותך ככה לבגרות! אתה תביא לכאן את ההורים שלך
ביום שני הקרוב ונספר להם בדיוק מה קרה. אני גם לא מבינה את
השאננות הזו חודש לפני הבגרות, יושב לי כאן כמו איזה סטודנט
חופשי, משתזף, במקום לתרגל את ה-PRESENT SIMPLE כמו שצריך.
אני לא יודע מה יותר הימם אותי, העובדה שהמורה לימור הגיעה עד
לבהאמאס בשביל להגיד לי את זה, או העובדה שהיא הסתובבה
TOP-LESS עם חוטיני כתום זוהר, שמבליט את הישבן הלבן והמזדקן
שלה. השדיים המתדלדלים שלה נראו כמו בלוני יום הולדת, שבועיים
אחרי המסיבה, שניהם התבוננו בי כעת כאילו מצטרפים לקולה המנסר
של המורה לימור ואומרים "גם אנחנו לא מגישים  אותך לבגרות"
נורא קיוויתי שאחד מאותם כרישי לוויתן שמשוטטים להם בים, מאלה
שנוהגים לזלול אחת לכמה זמן איזה גולש מסכן, ייצא עכשיו מהים,
ויטרוף אותי, בעצם שכבר ייטרוף אותה, שרק משהו ייקרה, והפוגרום
הקטן שאני עובר ייפסק.

"זה 220 שקל אדוני, שיהיה לכם אחלה סופשבוע"
פתחתי עיניים, המורה לימור וזוג השדיים שלה נעלמו, ובמקומם
ראיתי יד שחומה ושעירה, עם גורמט לא עדין, מחזירה עודף לאבא
שלי.
נשמתי בהקלה, "הכל בסדר, לא נתפסתי, תגיש אותי גם תגיש הזונה,
והכי חשוב... בהאמאס!!!
יצאתי מהמונית, "אפוף" ומעודד, אבל לא  אפוף עד כדי כך שלא
להבחין שאני לא ב- "בן - גוריון".
"אתה מוכן להזיז את עצמך כבר, אולי תעזור לי עם המזוודות במקום
לעמוד שם כמו איזה גולם? לא מספיק שנחרת כל הנסיעה, אתה ממשיך
גם לישון עכשיו? תישן כבר במלון!"
"איזה מלון? על מה אתה מדבר בכלל" השתנקתי. "איפה השדה תעופה?
מה עם הצ'ק אין? איפה הטרמינל? מה הולך פה? הזעתי עכשיו, גם
מהשעון וגם מהשיניים.
"תגיד לי אתה לוקח סמים? אתה מסטול? אתה מוכן כבר להתעורר!"
הרעים עלי בצרחה כזו, שהפחידה גם את פקיד הקבלה של אכסניית
"בהמאס" - טבריה הדפוקה.
"תעיף כבר את המזוודה שלך לחדר, מה אתה מחכה לבל-בוי או משהו?
אף אחד לא יסחב לך את המזוודה באכסנייה "  
אמא שלי נזעקה  לעזרתי.  "בוא חמודי, אני אעזור לך, אתה עדיין
כולך מנומנם, אתה תראה שיהיה לנו אחלה סופשבוע, תנוח, נלך
לכינרת, יהיה יופי.
כל החברות שלי מ"הסתדרות המורים" אמרו לי שזה שגעון של
אכסנייה, והם באות לפה הרבה, הם נותנים פה יופי של הנחות, ממש
משתלם.    
"אתה יודע מי עוד תהיה פה?" שאלה אותי, אולי כדי לבדוק אם אני
עוד בהכרה. "נזכרתי עכשיו חמודי, שגם לימור, המורה לאנגלית שלך
צריכה להיות כאן הסופשבוע הזה. היא כזו חמודה, היא התקשרה אלי
אתמול לפלאפון, וביקשה להיפגש איתי דחוף, אמרתי לה שאנחנו
נוסעים לטבריה לסופשבוע, וכנראה שנחזור רק ביום שני. היא שאלה
לאן, אמרתי לה "בהאמאס", והיא צחקה כל-כך שלא הבנתי למה, אז
היא אמרה לי שהיא גם נוסעת והיא תיפגוש אותנו שמה. היא שאלה אם
גם אתה תהיה. איזה עולם קטן!  נכון מצחיק? חמודי למה אתה לא
צוחק? מה קרה מתוקי המזוודה כבדה לך?