[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
סרטי מסדרון

"הייתי אצל עידן," אני מצמצמת את האישונים, "לא הייתי איתו."
המילה האחרונה נורית בחוזקה, פוגעת בשריר העדין של הלחי שלו,
שמתהדקת.
"דיברנו."  הוספתי.
השתיקה ממלאת את חלל הפה, כמו תפוח אדמה לוהט.
הוא צורח עליי עכשיו. אני מתקפלת לתוך עיניו של עידן, שכבר
אמרו לי אלף פעם הלילה לקום וללכת. אם אין אמון אין כלום.
"אם אין אמון, אין כלום. סע לאט יותר," אני מבקשת בשקט,
כשהסיבוב שוב זורק אותי על החלון, מכאיב לפניי.
הוא מחייך בלעג ומגביר מהירות. ההאצה מערבלת לי את המחשבות,
אני צפה על בכי שקט. את הצלע של ההר יכולתי להרגיש ממרחק שני
סיבובים.
הסיבוב לפני אחרון. "אין לך מה לומר לי," קולו מלא בוז.
השמשה שוב סוטרת על פניי, זה כואב יותר כשבוכים.
הסיבוב הלפני אחרון. פניו נמלאות בהלה.
עצים ירוקים מסתחררים אלינו.



"מה שלומה, ד"ר?"
המסדרון חולף מעלי במהירות. זה רגע רע. אני  יכולה רק להרגיש
את הפלסטיק מתחבר לי לכל מה שפתוח. הצלעות כואבות ונשימה איטית
מדי. ליאור מעלי. הוא נראה נהדר, עיניו ענקיות ועמוקות.
"היא במצב קשה מאוד. אנחנו מכניסים אותה לטיפול נמרץ להמשך
השגחה."
"הודעתי להורים שלה, הם יגיעו תיכף."
קולו סדוק מבכי. כמה זמן עבר. איזה יופי היה בסחרור האורנים,
אני רוצה לומר לו.
המסדרון ממשיך. אני ממשיכה עליו, כמו מסילה של מצלמות קולנוע.
לרופא יש כנפיים, ארוכות כמו של ברבור. על התקרה של המסדרון
מתחיל לרוץ סרט, והמוזיקה שלו סוחפת אותי. חם לי נורא.



חם נורא ואני בונה ארמון. אולי אתכווץ לנסיכה ואקפוץ פנימה,
אבנה לי מיטה מחול, ככה הים יהיה תמיד קרוב. דן מביא דלי מלא
מים. שנעשה נטיפים. הוא משפריץ עלי בוץ חול ואני מחזירה.
"זה לא פייר. אתה גדול יותר." אני מוחה את החול מהפרצוף. הוא
מלא מלח וזה שורף לי.
"אני בכיתה בי"ת," הוא מנפח את החזה, "את תינוקת באל"ף." הוא
מוציא לי לשון.
בבת אחת אנחנו רצים אל הים, אמא צועקת מרחוק שלא נתרחק יותר
מדי, ושנינו צוללים, משילים מעלינו את החול הדבוק.
"בואי תחרות מי צולל יותר זמן." עיניו החומות נוצצות.
"אני אקרע אותך." אני צוחקת אליו. ושתיים שלוש ומתחת למים,
מחזיקים ידיים.
הוא מתקרב אליי קצת, מחייך, מדביק לי נשיקה מהירה על הפה וקם
החוצה.
אני מרימה את הראש וצוחקת. "הפסדת. ועוד לבת."
הוא מחייך ועושה לי "ששש." ארוך כזה. שנינו רצים יחד לארמון
ודורכים עליו חזק חזק. ואמא צועקת שיש אבטיח, ונבוא. הטעם
המתוק מתערבב בטעם של הים, כמו בנשיקה.



המסדרון ממשיך עוד ועוד, המחלקה רחוקה כל כך. הכנפיים של הרופא
נמזגות לתוך הקירות, הכל לבן. רק מעליי ממשיך הסרט לנשק  רך על
השפתיים.



חם לי נורא ואנחנו מטפסים את הר צפחות. העיניים כבר מטושטשות
מזיעה. אני עוצרת בלי נשימה וגיל החובש מיד לידי.  אני מתאמצת
להמשיך, פאדיחה כזו, להיות אחרונה עם החובש. יסתלבטו עלי כל
הטיול.
"היי היי, לעצור ולשתות." הוא מסמן לי להתיישב על סלע.
הכיתה כבר נעלמת מאחורי הפיתול. הוא מחייך אליי, עיניו תכולות,
ומבען קר.
אין אוויר, הרוח לא זזה בכלל. המים שלו קרים ואני שותה לאט.
אין כבר טעם למהר, ממילא כבר ידברו ויצחקו ממני.
"את בסדר?"
אני עדיין מתנשמת. מתאמצת לחייך. "כן."
"את לא נראית לי בסדר." אני עדיין מנסה לחייך.
"אולי נחזיר אותך לאוטובוסים? אנחנו לא רחוקים כל כך."
איזה פאדיחה. נתקעתי עם החובש בתחילת המסלול. הוא מודיע בקשר
לחובש השני שהוא חוזר איתי. מקבל אישור. זזים.
"יש לך משאף?" אני ממלמלת בכניעה.
"את אסתמטית?" עיניו נפערות בתדהמה.
חצי שעה של סבל ואנחנו באוטובוס. "איך יוצאים לטיול בלי משאף?"
הוא נוזף בי.
בדרך הוא כבר הספיק להכיר את קימורי המותן שלי, כשתמך בי.
העולם הסתחרר כל הזמן סביבי, מחוסר אוויר.
התיישבנו באוטובוס. הנהג שם מזגן, וחייך אלינו. נוסעים לנקודת
האיסוף.
כל כולי מאובקת ומתנשמת. מזיעה.
"בואי, שבי איתי במושב האחורי," גיל החובש שולף גיטרה.
הוא מנגן לי אהוד בנאי. ומשינה. לאט לאט המזגן מיבש אותי,
וההתנשמות נפסקת.
אני אפילו שרה איתו קצת. הנהג ישן בקדימה של האוטובוס ואני
וגיל מכרסמים במבה.
"יש לך קול יפה." העיניים שלו מקומטות קצת בצדדים, צוחקות.
"תודה," אני מסמיקה ומשפילה את הפנים. כמו בסרטים, הוא מרים את
פניי אליו ומצמיד לי נשיקת במבה. הלב מתפקע מבפנים, הוא נצמד
אליי, מחייך עדיין, אני בקושי פוקחת עיניים. הוא מפסיק וצוחק
אליי, "שלא יחסר לך אוויר."
אני מחייכת. התלתלים שלו שוב קרובים כל כך, ושוב השפתיים
והבמבה. "תנשמי איתי." הוא לוחש.



חם לי נורא והלחות הזו יכולה להרוג. הדקרון נצמד לעור, מזכיר
שוב ושוב את התחושה המציקה של שירות צבאי. כמו עור שני שלא
מתאים אף פעם. אני מחכה לו על הטיילת כי כאן קבענו. חודשים
שאנחנו מדברים בטלפון, ובשבתות במחשב. אולי לא יבוא. אולי יבוא
ולא יאהב.
מתקרב בחולצה ירוקה. לא, זה לא הוא.
ידיים על עיני, אני מסתובבת לאט, צוחקת.
הוא גבוה ממני בחצי ראש, ויש לו קמטי צחוק בזוויות של העיניים.
"אהלן."
"אהלן." הוא מחזיק כמה בירות ביד, ואני מרגישה פתאום את כל
הצמוד של המדים מדגיש כל קפל לא מתאים.
"שנלך לשתות את אלה?"
"אני על מדים," אני מחייכת. הוא מביט לצדדים, סוקר במתח את
השטח.
"אין כאן משטרה צבאית, ואלה רק בירות." אני צוחקת.
אנחנו יושבים ליד כיכר אתרים, ושותים בירה מול הים ההולך
ומחשיך. החולצה של המדים מציקה ואני מקלפת אותה מעלי, הוא
צוחק. "דקרון, יא צעירה. אצלי עוד חילקו כותנה."
הוא מספר לי על הנסיעה המצחיקה, אני צוחקת הרבה, שוטפת בצחוק
את כל מרירות הדקרון.
מסתובב לי קצת הראש. אני מסתכלת עליו לאט, הוא מחייך, "מה?"
"אפשר נשיקה?"
"לא," הוא מחייך לאט. לוקח נשימה עמוקה. "אני תפוס. זה מה
שבאתי לומר."
בלי מילה אני קמה, אוספת את המדים והולכת. בפיצוציה בקצה הכיכר
אני קונה "נשיקולדה", להעביר את מרירות הבירה.



הסרטים רצים לי מהר פתאום. המון נשיקות, המון חסר.
המסדרון רץ לי מהר ואני נבהלת, הכנפיים עפות סביבי. זה נמשך
רגע ארוך, ואני לא יכולה לקום מהמיטה, רק לבהות, כמו ההוא
מהתפוז המכני, הישר לתוך הסצינות המהירות מדי.
לאט לאט יורדת המהירות. לאט לאט הולם הלב.



חם לי נורא, אני יוצאת החוצה מהמועדון. עידן יוצא אחרי.
"הכל בסדר?"
"כן, פשוט חם לי," אני מנפנפת בידיי על הצוואר המיוזע שלי.
"אוקיי." הוא מחייך והמתיישב על הגדר הקטנה לידי.
"אתה יכול להמשיך לרקוד אם בא לך." אני משחררת אותו.
הוא צוחק. "כן, זו פעם ראשונה שאישה אומרת לי משהו שהיא לא
מתכוונת אליו. באמת." הוא נוזף בי.
"אתה באמת יכול." אני מחייכת אליו, ילדותי.
הוא מחבק אותי.  "זה מה שהיית רוצה?"
"לא."
"אז למה את אומרת. עזבי. אני איתך כאן בחוץ. טוב לי ככה."
אני מחבקת חזרה. ידיו מלטפות לי לאט צמרורים בגב.    
"אני לא בכושר מאז שאני עם ליאור." אני חצי מתנצלת.
"את צריכה לא להיות עם ליאור."  הוא מרחיק אותי ומישיר אליי
מבט.
"למה זה חשוב לך כל כך?"
עיניו מלאות רגש. משהו בהן מפעים את עורקיי. "את לא הבנת
עדיין?"
"תגיד את זה." לחשתי לו.
שפתיו ריככו באחת את כל המילים. הכל הסתחרר בירוק של אורנים
מעלינו, כמו חופה.



הדבר האחרון היה שהמיטה נעשתה רכה יותר. משהו בסדינים הפך
צמרירי. הריח הנעים ממלא את החושים כולם. משהו שונה כאן. הבוקר
הזה האפיר מעלי. הכנפיים נעלמו, הרופא נעלם, המסדרון נעלם.
הרעש של הטבע מילא את היער הזה, זמזום רך של חיים.
רק מאמץ קל נדרש כדי לפקוח עיניים, ולהתיישב. החורף נגע בעור
כמו מטר גשם אירי באביב. ואורנים מסתחררים בדיוק מעליי, כמו כל
הדברים הטובים בעולם. התרוממתי מהמיטה, חובקת עץ.
עוד אפגוש את עידן תחת האורנים האלה. זה רק עניין של זמן.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הפלה זה רצח!
בשר זה רצח!

אז אם נופל לי
הבשר?




קומיצה, לא
פרובוקטור,
אבל אקסצנטרי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/6/04 19:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה