[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאז שהיא מתה הוא לא מרגיש כל כך טוב. קשה להגדיר מה זה בדיוק,
האם זו מחלה או חולשה שאינה נובעת מהתקפת טפיל מסתורי או אולי
זו הזיקנה שמקמטת את תאי האפידרמיס ומכתימה את העור בתפזורת
פיגמנטים בעלי צורות שונות ומשונות. כתמים שנראים כחוצנים על
פני עורו השואפים להרחיב את אחיזתם עד שיבלעו אותו ויעכלו
אותו, אדם זקן שכמותו, מרקיב לו לאיטו.
היא הייתה נוהגת לשאול אותו "האם הכל בסדר?" בשעות שהיה מהרהר,
חולם בהקיץ כברגע זה וכמעט כבכל הרגעים מאז שהם כיסו אותה
ברגבי אדמה חרף התנגדותו. הוא זינק לפיר ומירר בבכי, מלמל לעבר
הגוף הדומם שהוא לא ייתן להם לזרוק עליה אדמה. בעיניו הוא דימה
אותה שוכבת שם וזועקת לעזרתו. כיצד לא יילחם למענה?! כיצד ייתן
למישהו לזרוק עפר בעיניה?! הוא חלוש וחסר אונים, מחבק את
הסדינים הלבנים שעוטפים אותה ומנסה בכל כוחו לא להתנתק. זרועות
גדולות שולפות אותו והוא זועק ובועט בתוך הצבתות הלופתות אותו,
כואב את חולשתו ועליבותו כשהוא כושל במשימת הצלתה.
"לא!" הוא עונה לחלל הריק וזכרונו מעלה באוב את פרצופה החרד.
"מה קרה?" היא שואלת וקולה רועד.
"את מתה!" הוא עונה שבור וחלוט.
היא מחייכת, מנסה ליירט מעט מהנטל הכבד שהוא סוחב, "יהיה בסדר!
אל תדאג אנחנו נתגבר על זה." היא נוגעת בו ומנשקת טיפה מלוחה
שזולגת על לחיו.
"אבל אני מתגעגע אלייך" הוא מתעקש "אני מתגעגע נורא וזה כואב".
היא מחבקת אותו והוא בוכה. היא שותקת, מניחה לו לרוקן את
הכאב.
הטלפון מצלצל והוא נשלף באחת אל הריקנות המפחידה שעוטפת אותו.
קולו רועד למרות מאמציו להסתיר את סערת הרגשות שעברה עליו זה
עתה.
"הלו" הוא לוחש.
"אבא, מה שלומך?" נימת קולו הדואגת של בנו נשמעת מתוך האפרכסת.
הם משוחחים בטלפון בכל יום לפחות פעם אחת. בתחילה, לאחר שהיא
נפטרה הוא היה קופץ לבקר בכל יום. הם היו יושבים בסלון או
במרפסת ומדברים עליה המון. כעבור מספר שבועות הביקור היומי היה
מתבטל לעתים ובמקומו התגלגלה שיחת טלפון חמה. בפעמים הללו
כשהבן שלו התקשר והתנצל שאינו יכול להגיע הוא הרגיש בכבדות
מסוימת בקולו, כאילו  חש שהוא בוגד באביו. הוא ניסה ככל יכולתו
להבהיר לו שהוא מבין לחלוטין. יש לו תא משפחתי משלו שזקוק לו
ויש לו שיגרת חיים שקוראת לו כל הזמן לשוב ממחוזות רחוקים
וזכרונות העבר. עד כמה שהוא היה רוצה שהם יבנו "מחנה" על עץ
גבוה ובכל פעם שהמציאות תחפש אותם הם יתחבאו היטב, הרי היה זה
בלתי אפשרי. למסע אליה הוא לא יכול להצטרף בכל יום ובכל רגע
ואין ספק שהוא, אישתו והנכדים עשו מעל ומעבר כדי להקהות את
יסוריו. לא עולה בו ולו הטענה הכי קטנה כלפיהם. למען האמת, הוא
אפילו חשק במעט בדידות שגדלה לתשוקה עמוקה להתבודדות.
דבר לא יכול היה לקחת אותו אליה כמו שהחלומות בהקיץ ידעו והוא
התמכר אליהם. כל פרט שנמלט מזכרונו הפך לטרגדיה. הוא נבעת
בחרדה אל מול כוחו ההרסני של הזמן. אל מול כל פרט שכזה הוא
הצטנף בתוך עצמו בתוגה, מדמם את התאדות תמצית קיומו.
"בסדר" הוא שיקר.
"דיברתי עם הרב שניהל את טקס הלוויה והוא הסכים לערוך את
האזכרה, קבעתי איתו לשעה ארבע ביום ראשון" בנו בישר לו והוא
אישר בנימת אושר מאולצת. שאלות על קורותיו במשך היום הריק הזה
שדמה לכל הימים בשנה שחלפה עלו והוא במבוכה ניסה ליצוק תוכן
לרגעים חסרי תכלית. שקריו לבנו והעמדת הפנים כאילו חייו
מתנהלים בשפיות ובשגרה ניקרו בליבו אך משום מה הצבעים הוורודים
שהוא שירבט בהם תמונות לבנו היו מחויבי המציאות. הוא כבה לגמרי
וכל תשוקה למצוץ את לשד החיים גוועה בו. הוא תיבל וייפה את
קורותיו בתיאור הווי יומו בכל יום ובנו הסתפק בוודאי במצג זה
והעדיף לא לנבור בגחלים הדועכים מולו.
החיים המשיכו בעליות ומורדות סביבו. הצבעים התערבבו בכל יום
מחדש והוא צחק לפעמים ואכל לעתים במסעדות וחגג ימי הולדת
לנכדים והם גם לקחו אותו ליום כיף ביומולדת שלו. ובכל זאת משהו
קרה לצבעים ומשהו קרה לצחוק שלו ולאוכל לא היה אותו טעם.
הנכדים שהוא אוהב כל כך, גם באהבה הזו לא היה כח להאיר שם היכן
שחשוך.
היא שוב יושבת לידו בסלון והוא לוחש "אני לא רוצה להתגבר על
זה".
היא מביטה בו בדממה.
"אני לא רוצה שתלכי" הוא המשיך ותלה בה מבט, מתאמץ ללכוד את כל
הפרטים הקטנים בתווי פניה.
"אני כאן" היא מחייכת חסרת אונים אך מבושמת מעט מביטוי הרגש
העז שלמרות כל האהבה ובהירות קיומו ביטויו הישיר והכנה גורם
ללבה לרקוד מעט.
"אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולהתגעגע רק רבע שעה אחר כך.
כשזה יקרה אני כבר לא אהיה, יהיה שם מישהו אחר, מישהו שפעם אהב
אותך. אני פוחד שבסוף הוא ישכח שהיית, הוא ישכח אותך, את הריח
שלך ואת מה שקרה לו בלב כשחייכת."
הוא נרדם על הספה ובבוקר מוקדם הוא התעורר כשקרני שמש חדרו
מבעד לחריצים שבתריס. הוא התישב ובהה בסנוורים המרצדים ברחבי
החדר. הוא תהה מה השעה. הצינה ותערובת הצבעים בשמיים העידו
שקצת אחרי דמדומי הבוקר. הוא פסע למטבח והרים מבט לשעון התלוי
מעל המקרר. בתנועה אוטומטית הוא הדליק את הרדיו וקולו של השדרן
בקע מנומנם מעט ואיטי למדי שלא כבשאר שעות היום. כבכל בוקר הוא
הרתיח מים לתה והוא כמעט פנה להכין גם לה ואז הוא נזכר שהיא
מתה, הוא קפא לשנייה ומישהו הושיט יד ושפך כפית סוכר לכוס
הריקה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמתם לב לזה
שלפעמים כשאנשים
מנסים לכתוב
הרבה סימני
קריאה, אז מרוב
התלהבות מתפלק
להם האחרון
והופך ל1?

אותי זה ממש
מעצבן!!!!!1



צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/03 9:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן האובן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה