"למה אנחנו פה?"
"חכה. עוד לא..." אני תוקע לו את היד מול הפרצוף. הוא מעיף
אותה בעצבנות.
"מה עוד לא? קופא לי התחת כאן!" הפנים שלו ממש חיוורות והוא
משפשף את הידיים בעצבנות.
זה הלילה הכי קר שהיה בתל אביב מאז לפני קום המדינה. מינוס
ארבע עשרה! אל ניניו אומרים כולם. פאק אל ניניו. זה בטח הממשלה
דופקת אותנו עוד קצת, אני חושב ויורק הצידה כמעט פוגע בניצן.
הוא מסתכל עלי במבט אדיש לחלוטין. זה הסימן שהוא ממש כועס. אני
מחזיר לו בחיוך קטן ומקרב את המבט לכספומט. אנחנו על גג של
בניין באבן גבירול פינת קרליבך וכו'.
"הנה. מישהו בא!" אני לוחש.
מולנו בצד השני של הרחוב גבר ניגש לכספומט שלנו ומוציא את
הכרטיס שלו. הוא בן ארבעים וחמש בערך, קירח ולובש מעיל חום
דהוי. הוא מגיש את הכרטיס, מכניס אותו לפתח ומקיש את הקוד.
אני לוחש במכשיר הקשר "שלום משתמש יקר בכספומט." הוא מרים את
מבטו בהפתעה ומסתכל סביבו. הרמקול שלי נמצא בתוך פח הנייר של
הכספומט, הרחק ממבטו.
"קודם כל אני רוצה שתדע שאני יושב איפשהו מאחוריך ומסתכל על
העורף שלך דרך כוונת של רובה צלפים. יש לי כדור בקנה וכל אי
ציות מצדך יביא ללחיצה שלי על ההדק. את השאר אתה יכול לתאר
לעצמך."
הוא רועד לרגע קל ומסובב את מבטו לאט אחורה.
"אל תסובב את הראש!" אני מפתיע אותו בכמעט צעקה. הוא קופץ חזרה
למקום. גם ניצן קפץ מזה. אני מסתכל עליו ומחייך. הוא משפשף את
ידו על הכתף שלי. חבר טוב, חבר לצרה.
"זה החוק הראשון." אני חוזר ללקוח שלי.
"חוק שני. בעצם זה לא חוק, זאת עובדה. התקשורת ביננו היא חד
כיוונית. אתה שומע אותי, אני לא שומע אותך. אין לך מכשיר קשר."
הוא עדיין קפוא במקומו.
"תלחץ על הכפתור שמוציא סכום אחר." אני אומר לו בקול רגוע
וסמכותי.
הוא לוחץ על הכפתור ומוריד את היד. ילד טוב... אני מסתכל טוב
ורואה שהמקסימום משיכה שלו זה עשר אלף. לקוח פלטינה. ג'קפוט.
"תקיש פעם אחת על המספר אחת, וארבע פעמים על אפס." אני עוקב
אחרי התנועות שלו והוא מבצע את ההוראה שלי בלי בעיות.
"עכשיו אישור." הוא לוחץ. ניצן לוחץ לי את היד ליד הכתף. עצבים
או חולשה... לא יודע.
הכספומט מתעכב קצת מעבר לרגיל. אני נלחץ. פתאום התא נפתח
ומוציא ערימה של שטרות של חמש מאות שקל. אני מוציא גניחה קטנה
וצוחק בשקט.
"מה עכשיו?" שואל ניצן בהתלהבות.
"עכשיו אתה הולך לקחת את הכסף." אני אומר לו בחיוך.
"למה אני?" הוא מתעצבן שוב.
"כי אני מדבר עם הבן אדם ומנחה אותו שלא יראה אף אחד מאיתנו.
לך כבר."
"חסר לך אם הוא יוכל לזהות אותי." הוא אומר בקול של בקשת
הבטחה.
"אל תדאג. לא הוא ולא אף אחד אחר יראה אותך. ארבע בבוקר, הרחוב
ריק. אתה רואה בעצמך. לך, לך כבר. סמוך עלי." השכנועים עובדים,
והוא קם בזהירות והולך לסולם בצד של הבניין.
"רוץ. הכי מהר שאפשר." אני אומר לו. "נפגש איפה שקבענו."
הוא רץ לסולם ויורד במהירות. אני קם ומרים את הקשר. אני מסתכל
על הלקוח במשקפת ואומר לו:
"עכשיו תוציא את כסף והכרטיס ותכניס את הכרטיס לארנק. את הכסף
שים מולך." הוא מבצע.
אני רואה את ניצן על המדרכה מתחתי.
"תיצמד עם הפנים הכי קרוב לכספומט ותיקח את הכסף בידך הימנית."
הוא נצמד ומרים את הכסף.
"אל תסתובב, או שאני תוקע לך כדור בראש." הוא עושה תנועה של
'לא'. ניצן מתחיל לחצות את הכביש בריצה. אני הולך מהר לכיוון
הסולם.
תושיט את היד עם הכסף אחורה הכי למעלה שאת יכול ותעצום את
העיניים. אני רואה אותך מהצד ככה שאני רואה אם הן פתוחות או
לא." הוא מרים את היד. את העיניים אני לא רואה, אבל סומך על
האינסטינקטים שלו. הוא רק רוצה לשרוד.
ניצן רץ מאחוריו, חוטף את הכסף ופותח בספרינט לרחוב לסקוב. אני
מגיע לסולם. הלקוח עדיין עומד עם היד למעלה. בטח בוכה.
"תוריד את היד ואל תזוז. אל תדאג. תמשיך ככה, ותראה את אישתך
עוד פעם. איפה היית בשעה כזאת? אצל זונה?" הוא עושה 'כן' עם
הראש. רואים שהוא בוכה.
"טוב, אז, אל תעשה את זה שוב, אתה שומע? תראה למה זה מוביל.
ואל תזוז." אני יורד במהירות בסולם, לא מסתכל עליו במשקפת כבר.
מגיע למטה ודופק ריצה מעבר לכביש לכיוונו. עובר מאחוריו ורץ
לקפלן. אנחנו נפגשים מול הכניסה לקריה. שם חנינו. כשאני פונה
לקפלן, אני אומר ללקוח:
"אתה יכול ללכת. תודה לך ידידי." מעניין איך זה ישפיע עליו. מה
הוא יספר לאישתו שהוא עשה בארבע בבוקר בכספומט באבן גבירול.
אני רץ ריצה קלה לאוטו. כשאני מגיע, ניצן עוד לא שם. הפרנויה
שלי נכנסת לפעולה. בטח ברח הבן זונה, אני חושב. או שהמניאקים
תפסו אותו. פתאום הוא מופיע מולי, בכיוון ההפוך ממנו היה אמור
להגיע לפי התכנון. הוא רץ בטירוף ומזנק לתוך האוטו שכבר
מותנע.
"סע!" הוא צורח ואני לוחץ על הדוושה. אנחנו פונים חזרה לקפלן
ונוסעים במהירות מטורפת למטה, לכיוון עזריאלי והאיילון.
חופש...
"מה קרה?" אני צועק.
"סתם. כלום... עבדתי עלייך." הוא אומר בנון-שלאנטיות. אני
מסתכל עליו והוא סופר את הכסף.
"בן זונה," אני ממלמל. הוא מצחקק. "קודם היית חולה, עכשיו עם
כסף ביד אתה בסדר?"
"זה בטח הריצה והאדרנלין." הוא אומר ומסיים לספור.
"כמה יש שם?" אני שואל. הוא מסתכל עלי ומחייך.
"עשר. בול."
שנינו מדליקים סיגריות, ועולים על איילון צפון.