"ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור
עם הגב לים עם הראש לשם"


יעל עמדה על החול הרך, והביטה על אילן בעת ששיחק עם בנה, עם
בנו - עם בנם. כבר שלוש שנים שקובי הוא הקשר היחיד בין שניהם.
שלוש שנים שהיא אומרת שהיא רוצה לשכוח את העבר, לשכוח אותם,
שהיה אי פעם הם. שלוש שנים שהיא מנסה להוכיח לעצמה שעכשיו זה
היא, והוא, וקובי.
היא לא נלחמה נגד אילן בבית המשפט על זכויות הביקור שלו, בדיוק
כמו שהוא לא נלחם בה על החזקה על קובי. כשהוא עזב, היה ברור לו
שקובי ישאר איתה, ולה היה ברור שאילן לא יכול לנתק את הקשר עם
קובי. גם קובי לא היה יכול לנתק את הקשר עם אביו. לפעמים זה
נדמה כאילו הקשר ביניהם הוא כמעט טלפתי. כשקובי היה רק תינוק,
אף-פעם יעל לא קמה באמצע הלילה כדי להרגיע את בכיו. אילן תמיד
היה שם, ער, מוכן, כשקובי התחיל לבכות, וקובי נרדם כמעט מיד
לאחר שנח בידיו של אביו. בתחילה יעל חשבה שאילן פשוט לא ישן
אף-פעם, אבל היא ראתה כמה שהוא ערני ושמח כל הזמן, והיה ברור
לה ששנתו אינה נודדת, אלא, איכשהו, הוא פשוט יודע בדיוק מתי
להתעורר.
היא נזכרה איך חברותיה היו מתלוננות כל הזמן על חוסר השינה
שלהן, ואיך שהתפעלו מבעלה הנפלא שמוריד ממנה את כל הנטל. היא
אהבה אותו, היא חשבה. היא עדיין אהבה אותו - שלוש שנים אחרי
שנפרדו.
הם היו יחד חמש שנים. שנה אחרי שנפגשו לראשונה, הם התחתנו, שנה
לאחר מכן נולד קובי, שלוש שנים אחרי זה הם נפרדו, בשקט, כמעט
בלי להרגיש. יום אחד אילן התחיל לישון על הספה בסלון, ואז הוא
הודיע לה שהוא חוזר לגור עם ההורים שלו. כמה שבועות לאחר מכן
הוא התקשר אליה וביקש שיפגשו. היא התלבשה יפה, שמה בושם, דאגה
לקובי לבייביסיטר עד מאוחר בלילה. כשהוא הגיע לבית-הקפה
"שלהם", היא חייכה חיוך ענק ואוהב. הוא הביט עליה באכזבה
מסויימת, התקרב. היא קמה לנשק אותו, אבל המבט שבעיניו גרם לה
לשבת חזרה. גם הוא התיישב.
"יעל..." עיניה הכינו מאגר של לחלוחית לבכי שידעה שעומד לפרוץ.
"אני... אני רוצה שנפרד."
היא לא ענתה. היד שלה נחה על השולחן, הוא אחז בה - "זה לא את,
תביני".
"מטומטם!" היא צעקה. חלק מבאי בית-הקפה הביטו לעברם. זוג אחד
שישב בשולחן שלידם, בחורה בלונדינית וגבר לבוש בחליפה אופנתית,
מחזיקים ידיים ובוהים זה בזה בערגה, הביטו עליהם בפליאה. היא
הביטה בהם בחזרה. עיניה של הבלונדינית היו נעוצות בעיניה בבעתה
מסויימת. עיניו של הבחור סקרו את גופה בזריזות. "תזרקי אותו,"
יעל אמרה לבלונדינית, וקמה ללכת. הבחור הביט במבוכה בחברתו,
וסובב את אצבעו ליד הרקה. הבלונדינית שקעה במחשבות.
אילן נותר כפוף בכסאו בעת שיעל ברחה מהמקום. הדירה שלה הייתה
במרחק הליכה מבית הקפה. היא נכנסה פנימה ונעלה את הדלת - היא
פחדה שאילן ירדוף אחריה, ינסה להסביר. היא לא רצתה לדעת. היא
רצתה להתחיל לשכוח אותו. היא ידעה שזה יקח הרבה זמן, ורצתה
להתחיל כמה שיותר מוקדם.

אחרי שעורכי הדין שלה הסדירו את זכויות הביקור של אילן עם
עורכי הדין שלו, היא הייתה מכינה את קובי כל יום שני בבוקר,
מלבישה אותו בבגדים יפים, וכשהצלצול נשמע מכיוון האינטרקום,
היא אמרה לו "תתנהג יפה!", ושלחה אותו למטה.
שלוש שנים היא לא ראתה את אילן, חוץ מהתמונות שהיא אספה לפני
כל-כך הרבה זמן והחביאה בבוידעם. לא לשרוף, לא לקרוע - בלי
שנאה ובלי זעם - רק לשכוח, זה כל מה שהיא רצתה. לשכוח.
היא פחדה מהיום שקובי יבוא מבית-ספר וישאל אותה את השאלה
הנוראה ההיא - "למה?" - מה היא תענה לו? היא לא ידעה בעצמה.
היא לא רצתה לדעת. היא רצתה לשכוח. לשכוח! למשוך בכל הכוח!
לזרוק ולברוח! לשכוח...

יום אחד, אחרי שהיא שלחה את קובי למטה, לאביו, היא שמעה דפיקה
בדלת.
"יעל?" היא נעצרה במקומה. הפעם האחרונה ששמעה את הקול הזה,
הייתה כשהכניסה בטעות קלטת מאחד הפיקניקים שלהם. לא ראו אותו,
כי הוא צילם, אבל שמעו אותו מדבר וצוחק, ואז ראו אותה מתקרבת
למצלמה, משרבבת שפתיים, מתקרבת עוד ועוד, עד שנעלמה מאחורי
העדשה והתמונה התחילה לקפוץ לכל עבר. והצחוק שלהם ביחד...
עכשיו הקול הזה עמד מאחורי הדלת.
"אמא! תפתחי!" קובי נשמע מאושר. הוא ידע שמשהו הולך לקרות -
שני האנשים הללו, שמאז שהוא זוכר את עצמו לא ראו אחד את השני,
הולכים להפגש בפעם הראשונה. "אמא! תפתחי!"
הם הסבו לשולחן במטבח, וקובי לא ידע איפה להתיישב, אז הוא רץ
ביניהם, פעם מחבק את אימו, ופעם מטפס על אביו.
"חמוד," אמרה לו יעל, "מתוק, אתה יכול בבקשה ללכת לחדר, להביא
לאבא את הציורים שעשית בשבת?" קובי הנהן בהתלהבות, ורץ לחדרו.
אילן הביט בה, והיא השפילה את מבטה. לשכוח!
"יעל," הוא אמר, בלי היסוס, בלי רעידה בקול, "מה אני יכול
להגיד? טעיתי. רציתי להגיד לך קודם, אבל פחדתי שתאשימי אותי
שאני מנסה להרוס לך מערכות יחסים. כל פעם ששמעתי שנפרדת מהחבר
הנוכחי שלך, שמעתי באותו הזמן שמצאת מישהו אחר. יותר משנתיים
את מחליפה חברים כמו משוגעת, ולא הצלחתי למצוא זמן לבוא אליך,
לדבר איתך."
יעל נעצה עיניים כועסות בשולחן.
"עכשיו שמעתי מאורית שכבר כמה שבועות את לבד, אז ניצלתי את
ההזדמנות כדי לבוא לדבר איתך. לא רציתי לעשות את זה בטלפון. את
יודעת שאני שונא לעשות דברים בטלפון. חוץ מזה, הייתה לי הרגשה
שאם אני אתקשר היית מנתקת לי בפרצוף." היא הנהנה. "אז אני רוצה
לדבר איתך עכשיו."
היא קמה, "רוצה קפה?"
"יעל... שבי." היא התיישבה. "את יודעת כמה חברות היו לי מאז
שנפרדנו?" היא לא ידעה. היא לא ידעה כלום על מה שקרה לו מאז
שנפרדו. היא לא רצתה לדעת. "אפס. שלוש שנים שלא היה לי כלום.
וזה לא בגלל שלא יכולתי - לא רציתי. חיכיתי להזדמנות הזאת, כדי
לבוא לדבר איתך. יעל, אני עדיין אוהב אותך."
היא קמה שוב. "יעל..."
"קובי, נו, אתה מביא את הציורים?" קובי לא השיב. היא ידעה שאם
תשלח אותו לחדר הוא ישכח לחזור. החדר שלו הוא כמו בור שכחה
בשבילו.
"תקשיבי לי."
"איך אתה מעז? זה התרוץ שלך? 'פחדתי להפריע לך'?! אתה לא
מתבייש? בשתי הפעמים האחרונות שדיברנו, אתה באת אלי עם תירוצים
עלובים - הפעם הקודמת הייתה העסק עם ה'זה לא את זה אני',
ועכשיו אתה בא אלי עם זה? מאיפה האומץ להגיד לי דבר כזה?"
"אבל זאת האמת!"
"אמת בתחת שלי! לא מצאת אף אחת יותר טובה ממני, אז אחרי שלוש
שנים שהתהוללת אתה מרשה לעצמך לזחול חזרה אלי? אין לך בושה?"
"יעל! תקשיבי לי. אני אוהב אותך. אני תמיד אהבתי אותך. אז
נבהלתי. לא יודע מה נכנס בי - פחדתי. ברחתי, אני מודה. טעיתי,
נכון, אבל למה ששנינו נסבול בגלל הטעות הזאת לתמיד? למה שקובי
יסבול?
"אני נראית לך סובלת?"
"כן."
יעל התחילה לצחוק. "אתה כל-כך מלא בעצמך. אני לא שמה עליך. אם
לא היית בא לכאן כל יום שני, כבר לא הייתי זוכרת בכלל איך אתה
נראה."
"את בכל מקרה לא רואה אותי אף-פעם."
"שתוק."
"יעל..."
"תפסיק להגיד לי 'יעל' כל הזמן!"
הוא קם. "אני וקובי הולכים עכשיו לקנות לו פיצה וגלידה. אחר-כך
נהיה בים. תבואי לשם אם את רוצה לדבר. קובי!" הוא הלך לקרוא
לקובי מהחדר.
כשיצאו מהדלת, הוא הסתובב חזרה אליה. היא נצמדה לדלת הכבדה.
אילן הרים את ידו וליטף את לחיה. היא משכה את ראשה הצידה.
"אני אוהב אותך." היא סגרה את הדלת.
"אני אוהבת אותך," היא לחשה.

בערב היא ירדה אל החוף. היא הסתובבה לאט לאט בין האנשים, עדיין
חושבת אם להשאר ולחפש אותם או לחזור הביתה - בשביל מה אני
צריכה את זה עכשיו - היא חשבה.
"אמא!" הצעקה ניערה אותה ממחשבותיה, והיא ראתה את קובי רץ
לעברה עם צדף צבעוני. "תראי מה מצאתי!" אילן עמד לא רחוק
מאחוריו.
"איזה יופי!" היא אמרה, כמו שאומרים לילדים, והרימה את קובי
בידיה. יחד, הם התקרבו אל אילן. הוא חייך אליה.
"אני שמח שבאת." היא הנהנה.
יחד הם ישבו על החול ודיברו, בעת שקובי שיחק והתרוצץ על החוף.
מידי פעם קפץ עליהם מאחור, והם שלושתם צחקו, ושני ההורים
דיגדגו ושיחקו עם ילדם. אחרי שקובי ברח מידיהם של הוריו, הם
נשארו שניהם צמודים. ידו של אילן נחה על ירך אשתו לשעבר, והוא
ליטף אותה. עיניה נהיו עצובות לרגע, והושפלו למטה. הוא נישק
אותה ברכות.
היא הביטה אל תוך עיניו. הוא ראה את האהבה בעיניה. שפתיה נפרדו
לשתי תנועות קצרות ואילמות: "למה?"