למה לא אוכל לבכות כמו כולם,
למה לא בעצם.
למה לא אוכל לומר לך גם,
שאני אוהב.
למה לא אהיה פשוט אני.
למה לא בעצם
רק ללכת על השביל
שסללתי לי מזמן ולא עזבתי.
למה לא אמרתי לך הכל,
למה לא בעצם
לא סיפרתי את אשר היה אתמול בלילה,
כל המחשבות, את כל הבכי,
כל הרצונות הכי כמוסים שלי.
למה לא הייתי רק אני לבד כאן בעולם.
למה לא בעצם,
כי ממילא אני כאן.
למה לא בעצם.
למה את איתי.
למה את לא.
למה רק לבד בשדות העמק השכוח,
למה מחשבות עוברות עלי ואין עוזר.
למה אני כאן הולך בדרך לא דרך.
למה אף אחד אינו צועק יותר.
למה הדממה אשר נובעת מהפחד.
למה השתיקה שלי אינה אומרת סוד.
למה שוב לבד מול עט נייר ומים.
למה צבע של אפור צובע את הראש.
למה אני מת כבר שנה או שנתיים.
למה אף אחד אינו קופץ שוב לבקר.
למה אהבו אותי לפני שנים רבות.
למה שוב זה לא עובד, למה לא.
למה אני שר לי לבדי על קצה הצוק
למה אף אחד אינו רואה או מצלם,
למה אני שר ואת ליבי משאיר כאן.
למה אתם לא באים לתת לי יד.
למה אף אחד אינו נוגע לי בלב כבר.
למה לא נולדת, או שנהרגת בתאונה.
למה לא אמרו לי את כל זאת לפני שבאתי.
למה לא השארת לי איזה רמז של תשובה.
למה אני לא רוצה לחיות עוד כך בינתיים,
למה שינויים קורים דוקא כשלא רוצים.
למה השיגרה אותי הורגת והורגת.
למה אני לא אוהב שאין לי נשמה.
למה את נמשכת אל הקיר והוא קורא לך,
למה את נוגעת בי ולא בנשמה.
למה את אוהבת את המראה ולא אותי עוד.
למה את חושבת שאני כלל לא קיים.
למה אין לך ראש על הכתפיים בשבילי גם,
למה לא עשית גם לי סרט עם סוף מר.
למה רק אני נשאר עמוק בתוך הרפש,
למה נעלמת ואין עוד טעם של תקווה.
למה האויר עומד ולא זז כבר שנתיים,
למה כה מחניק פה ואין פתח של תשובה.
למה לא תלכי אל השדות ששם נשארתי,
למה לא תגידי לי "אותך..." |