טורי במערכת, סקוטש און דה רוקס בכוס שקופה, מארלבורו מדיום
במאפרה ודכאון.
ברשותך, הקורא (...אך מתייחס לזכר ונקבה כאחד), אקדיש לכל רכיב
פסקה.

טורי
מעולם לא נאנסתי, לא כל שכן על גב קאדילק. מעולם לא נכנסו בי
חמישה גברים בזה אחר זה. זה עשוי להיות נחמד.
כמה מדהים הוא הזיכוך שמפיקים חמישה עשר מיליליטר נוזל זרע
במעלה צוואר הרחם שלי. בלי אמצעי מניעה, אבל מי חושב על
גונוריאה כשהשיניים שלי חופרות שוחות בשפתי, עורמות שקי חול.
הן מחווירות, ואני בולעת את הדם.
אולי אכנס להריון. אני אשמור את הילדה. אנצור אותה ברחמי חודש,
שלשה. ששה. פרי בטני, פרי בטנה של אותה נערה כעורה, אדומת
המחלפות. ארנבת, איפה שמת את המפתחות? אלטף את שיערך הנחושתי
בלילות, כשאשיר לך על ברבדוס, ועל סוסים לבנים. אטמון את ראשך
בין שדי, שבתורם יסגרו עליך מכל עבר, ימנעו מהאוויר להגיע לפיך
הפעור, המשתנק. אבכה לך אלף אוקיינוסים, יופיטר שלי, ואראה לך
לאן בורחים נטיפי הקרח עם בוא האביב. אחפון את ניצני עופרייך
באהבה, ואקרע לך את קרום הבתולין, כדי להקל על הכאב. כמו אבא.
זה עובר במשפחה.

סקוטש און דה רוקס
ג'וני מיטשל ציירה מפות קנדיות על גב תחתיות קרטון. אולי גם
אני אוכל.
אשב לי בבר אפלולי, מעושן ומסוחרר. אביט סביבי מבלי להכיר,
ואשתה בקבוק וויסקי. כה מר, כה מתוק. יין הקודש שלי. ג'וני,
האם אוכל לשתות אותו במלואו, ולהוותר על רגלי? הלא כבר עכשיו
הן כושלות, משתכלות בהליכתי הארוכה במורד הקאטווק. אולי אני
צריך לאכול פחות? הפלאשים מתמעטים, נסוגים במרחק. הנה, אני
כושל. הנה, זה בא.
הכוס שקופה, ודוגמאות הזכוכית מעוותות את העולם לכדי תיקונו.
הנה, הדברים נראים כמות שהם, כמו שהיו צריכים להיות.
לדלג מקוביית קרח אחת לשניה, רק לא ליפול. לא אטבע, אני יודע.
יצר החיים חזק ממני. אולי אם אשתה מספיק.
ריפיל, בבקשה.

מארלבורו מדיום
שלישית כבתה, הרביעית בדרך. מדיום, כי לייטס זה לכוסיות, ואדום
יהרוג אותי. מדיום, כי אדום נגמר, ולייטס לא יהרוג אותי מהר
מספיק. מדיום, כי שם אני נמצא.
בין גן-העדן הפיקטיבי לגיהנום המאיים. בין השמיים נטולי
הגבולות לאדמה המדממת, החרוכה. בין מה שיכולתי להיות, למה
שלעולם לא אהיה.
העשן מסתלסל מעלה, מואר בקרניים תועות של אלקטרונים דוהרים.
הוא יוצר צורות באוויר מולי, משחלף עצמו בגרסה מתקדמת, בגרסה
קודמת, בדמיונות הכוזבים שלי. הנה ארנבת, והנה דובון. זה דילדו
והנה הפרצוף של אמא. אני יודע שאת מאוכזבת, את לא צריכה לומר
לי דבר.
עננים הם הרבה פחות ביקורתיים.

דכאון
הייתי רוצה לחוות אורגזמה. לשכב בזרועות מאהב, או זונה, ליצור
טבעות של חוסר ממשות ניקוטיני ולאפר לתוך שיירי ג'וני ווקר,
גולד לייבל. הייתי רוצה להרגיש נאהב, לשמוע "אני אוהב אותך",
לא משנה ממי, אפילו ממני, ולדעת שזה אמיתי, שזה לנצח. ללטף
בבלי דעת חלקי גוף חשופים, ולדעת שלא אמות לבד. לזהור בעצמי,
אבל בזכות אחרים.
אבל האפטרגלואו תמיד יהיה חלול. תמיד נבוב וסינתטי. תיכף אמצא
תירוץ לקום. טלפון, שעון, להשתין, לנגב. אני אחזור ואתלבש.
אנהג הביתה במהירות מופרזת, אזרוק את הבדל מהחלון.
אולי הוא יפול על הריפוד ויצית אותו, ואותי. אולי אאבד שליטה
ואפול לתוך שוחה, בצד הכביש, בתוך הצלקת שנותרה על שפתי
התחתונה. אולי אגיע הביתה, ואלך לישון דביק ובודד. אחבק את
הדובי הכחול שקנו לי במאמא-יוקרו כשהייתי בן ארבע ולא אקום.