כשדוד היה בגן לאה הוא אהב להפריע, הוא לא היה טיפוס רע, גם
מופרע אי אפשר היה לקרוא לו, סתם הוא אהב להציק, למשוך לורד
בצמה ולברוח, ואחר כך לומר: "זה לא אני", או לקחת לדן את
הקלפים המיוחדים של האוסף החשוב שלו, ולשים אותם במקום אחר,
ואחר כך לצפות מהצד איך הוא משתגע בחיפוש אחריהם ובריכוז לצבוט
את אורי וגיל בגב ולראות אותם הולכים מכות, או להיכנס לגננת
באמצע הדברים כשהיא מדברת עם הורה ולבקש משהו מאד לא חשוב.
בחטיבה היה מושך לבנות בחזיה ומאשים את זה שבמקרה עמד לידו, או
יורה ניירות לעוסים במין קשית שהכין לעצמו, לא דברים גדולים,
לא נוראיים, אבל מעצבנים במיוחד, אבל תמיד התגעגע לגן לאה, שם
כולם היו כל כך תמימים וילדותיים, כשהיה בתיכון הוא למד לנגן
על תופים לא כי הוא התחבר לזה באופן מיוחד, אלא בגלל שהמוזה
הייתה נופלת עליו בדיוק בין שתיים לארבע בצהרים כשהשכן המבוגר
מדירה 6  מנסה לישון,
כשהלך לאוניברסיטה הוא למד עריכת דין ומשפטים, לא כי זה עניין
אותו אלא כי העבודה הייתה כרוכה במין הנאה מסוימת, בשבילו
לפחות, כאשר הגיע לגיל שלושים ושש ,החליט להיות פוליטיקאי
החברים שלו אמרו לו שהוא יהנה ובאמת אחרי כמה חודשים כשר
בממשלה, הוא הרגיש טוב, הוא הרגיש כאילו הוא חזר לגן לאה.