שעה ויום וחודש ועונה  ושנה וכל הדברים האלה יש להם בכלל
משמעות  בתוך הבלל הגדול של החיים?
מנסים לסגור את המרווח בין הלידה למוות, למצוא איזה כיוון איזו
מטרה.
זה תמיד נראה לי כאילו כולם יודעים בדיוק לאן הם הולכים ואני
מרגישה אבודה.
אפשר לדמות את זה לרחוב הומה, כולם הולכים לעבודה , לבה"ס או
לאן שלא, ורק ילדה קטנה מחזיקה לאימא חזק חזק את היד מנסה לא
לסטות מהמסלול שלה כי הוא בוודאי המסלול הנכון.
ואז הילדה מתבגרת ומנסה להיכנס למסלולים אחרים של אנשים אחרים
וכל פעם שהיא נכשלת היא מתאכזבת מחדש...
ובכל מסלול היא נתקלת באנשים יותר ויותר גרועים: בטיפשים
בצבועים  בשקרנים רמאים וסתם אנשים שהם הסוג הכי נורא של
אנשים.
ואז הילדה כבר מרגישה אבודה ושהיא מיצתה הכל והיא כבר גם בכלל
לא ילדה וזה כבר בכלל לא חמוד לא  לדעת את הכיוון.
אז מה בעצם עושים עם ילדה קטנה- גדולה שעדיין לא מצאה את
עצמה.? וזה לא מנחם שיש רבים כאלה, להפך...