הם עמדו שם, בחושך, בקור, לבדם
      ואין איש או רעה איתם,
  כך כבר אלפי שנים, הראש אי שם בעננים,
 עוברות סופות, רעמים, ברקים,
  אך הם עדיין גבוהים, מבהיקים,

אין איש יודע בני כמה הם עכשיו,
הנה הם כבר לא נוצצים ככוכב.

     הרוח אשר נשבה ביללה גדולה,
   הגשם שאט אט הפך למבול,
     שורשיהם שהחלו ליגווע
ובעקבותם גם הגזע,
ענפיהם המרשימים,
גופם היצטמק ונחלש הוא,
עמו העלים כנפיהם פרשו.

ולבסוף- כשהכל כבר צנח אל תוך האדמה הקרה,
רוחם השתחררה,
שהייתה סגורה זה שנים כה רבות- פרחה לה ועפה,
גבוה השמיימה בחזרה למקום
             בו נבראה.