הכל נגמר בין שנינו. ידעתי שזה עומד לקרות.
הרגשתי את זה מתקרב, ובכל זאת לא עשיתי
דבר כדי למנוע את הסוף. הייתי רע ובלתי מתחשב, רמסתי אותך,
שיחקתי בך, עצבנתי אותך בכוונה כדי שתתפרצי ותצעקי,
ואז עוד צחקתי לך בפרצוף. התגרתי בך, ומשכתי אותך לומר דברים
שלא
התכוונת אליהם, וצעקתי עליך גם כשלא הייתה סיבה.
שכחתי שיש לך אישיות משל עצמך, מהות קיומך
הייתה לספק את דרישותיי. לקחתי ממך
את כל שיכלת לתת, ולא נתתי לך בתמורה דבר.
חשבתי  שאת אוהבת  אותי. ובאמת אהבת עד כאב.
ואני התנהגתי בדיוק  כמו ילד קטן, שקיבל במתנה
בובה קשורה  בחוטים. משחק ומושך את הבובה
לכל הכיוונים, עד שהכל מתפרק לו בידיים.
אך עדיין היה  קיים החוט , החוט שקשר אותך בחוזקה אלי.
זה היה עניין של זמן עד  שהכל יצא מכלל שליטה. וזה קרה אפילו
מהר יותר משחשבתי בתחילה. נמאס לך הרגשת
רע, הרגשת שאת יכולה לבדך,  אז קמת קרעת את החוט
והשארת ילד קטן, ומפוחד שלא מפסיק לבכות.
גם אם תקראי את המכתב הזה לא תאמיני
שהוא נכתב על ידי. את חושבת שאת מכירה אותי
שאני חזק, ולא נשבר, אינך יודעת שבלילות אני מדמיין
אותך דופקת על הדלת , נכנסת ,מחבקת אותי חזק
ואומרת  שאת מצטערת על הכל, שאת אוהבת אותי,
שאם זה כל כך כואב את מוותרת. מתגעגע אליך,
חושב על הפעם האחרונה שהייתי אתך, על החדר שלך
על המיטה שעליה אהבנו לשכב יחד חבוקים
שוכחים את הזמן, את העולם שבחוץ , שפתיך מנשקות אותי
מרטיבות אותי, ידייך מלטפות את פני ואת כל גופי ,ההבעה
האוהבת שנחה על פניך כשהסתכלת  בי. עיניך החודרות
שהביטו בי באהבה ובסבלנות, העיניים שאהבתי למלא בכאב,
הכאב שלך שהפך לשנאה. רצית  שאלך ממך ושלא אחזור
לא הסכמתי, אמללתי אותך עד שנאלצת לעזוב,
שאלך ממך ולא אחזור. לא הסכמתי, אמללתי אותך.
עכשיו אני לא מרגיש חזק כל כך,
לא בא לי לשחק יותר. שתדעי שלא הפסקתי לחשוב
עליך ועל הזמנים הטובים שהיו לנו יחד.
חשבת שלא יהיה  לי אכפת אם תלכי , שאני
קר מכדי להרגיש  משהו, אלוהים! איך טעית
אבל אני יודע שכך זה היה חייב לקרות. שאת הסיום
הזה לא היינו יכולים לשנות, אולי רק לדחות מעט.
אני יודע שאת  חושבת עלי עכשיו, שקשה לך,
שאת מרגישה כאילו כישפתי אותך,
שלא תוכלי לשכוח אותי לעולם, האם, למרות הכל,
את מרגישה חזקה ובטוחה בנכונות ההחלטה שלך ?  או
אולי את מצטערת ועל סף שבירה ? אל תצטערי
זה היה הדבר הנכון לעשות, תהי חזקה ואל תשברי,
זה קשה, וכואב, אבל הזמן מוחק הכל. גם את האהבה שלך אלי.
לימדת אותי לקח חשוב : אי אפשר להתייחס
אל  אנשים כמו אל בובות. אל תשנאי אותי  ככה אני בנוי.
עכשיו גם אני שבור ומרגיש כאב גדול
בדיוק כמוך. אולי במשך הזמן תוכלי לסלוח ולשכוח.
      ממני שתמיד זוכר
השבור.