הבוקר, התעוררתי קצת מוקדם ממה שהייתי צריך. ביום רגיל רק
המחשבה שלא ניצלתי את השינה עד הדקה האחרונה, היתה מרגיזה אותי
על עצמי, אבל היום היה נראה לי יום קצת מיוחד. הרגשתי את זה
כשנהניתי היום מהיכולת למשוך את הבוקר קצת. זה נתן לי קצת זמן
להנות מיקיצה איטית ועצלה. הסתובבתי בבית קצת, מדדה לאט בין
החדרים, בלי רצון להתחיל להרגיל את העיניים להפקח, או לעודד את
הרגליים להיות נמרצות יותר. ניגשתי למטבח, כדי לשטוף קצת צמא
מהגרון, וכשהגעתי התעצלתי אפילו למזוג לעצמי משהו.
אחר כך נמשכתי למרפסת המטבח בעקבות קרן אור שבקעה מבעד לשלבי
התריס. נהניתי ממנה ומגדילת עיגול החום שיצרה עלי כשניגשתי אל
החלון. פתחתי אותו, והעברתי מבטים ארוכים ונהנים לנוף השכונה
הישנה שבה ממוקם הבנין שלי, שואף שאיפות ארוכות מריח הבוקר
האביבי שהתעורר בחוץ. הסתכלתי קצת על הגן שנשקף החוצה מהחלון,
על הציפורים ועל השמים. זה היה בוקר רגיל למדי, קצת לח, אבל
אהבתי את הנוף הפשוט שנשקף מהחלון. שתי ציפורים היו עסוקות
במטס חיזורים בין הבניינים, וכלב היה שרוע עייף על הדשא.
למטה למטה, מאוד קרוב לבניין שממנו השקפתי, ראיתי עץ קטן, עם
פרחים ורודים שהיה קצת קשה לי לראות. הוא פשוט היה קרוב מדי
לבניין, והייתי צריך ממש להתכופף מהמרפסת כדי לראות אותו טוב
באמת. היה בו משהו מיוחד, וזה מילא אותי סקרנות, אבל פשוט לא
הצלחתי לקבל עליו מבט טוב. מאוד מהר הסקרנות השתלטה עלי. היא
דחפה אותי לגלות את העץ הזה, ולהביט עליו מקרוב, אבל מבלי
שעשתה אותי נמרץ, או עירני יותר. השתרכתי לאיטי אל החולצה
הקרובה וירדתי למטה.
למטה, ממש קרוב לבניין הוא ניצב, עומד לו איתן, שורשי ובעל גזע
רחב. עץ נמוך יחסית, אבל מתהדר בתפרחת גדולה ועשירה, ובענפים
ועלים רבים. חשבתי על איך זה שלא שמתי לב אל העץ הזה עד הבוקר,
ושזה בטח בגלל האביב שהביא את הפריחה הזו של העץ פתאום. את
המחשבות זנחתי רגע אחר כך, כשהתקרבתי אליו, והבחנתי שמשהו חי
בפרחים האדומים-וורודים האלו שלו, שנראו כמו כדורים אדומים,
קצת יותר גדולים מכדורי טניס. התקרבתי אל העץ יותר, ועמדתי כמה
צעדים ממנו, ואז הבחנתי שהפרחים האדומים האלו חיים. הם נעים
להם בתנועות חיות. קירבתי את הראש לאחד מהם וגיליתי שכל הפרחים
האדומים האלו לא היו אלא שירליות קטנות שהסתכלו לכל מיני
כיוונים, תלויות להן, כשצוואר כל אחת מהן יוצא מענף אחר של
העץ. האחת היתה מאושרת, האחרת נשכה את שפתה, ועוד אחת בהתה לה
מזוגגת בחלל. היו שם אולי אלף שירליות כאלו פזורות על העץ.
כולן יפות, וכולן דוממות. לכל אחת היה מבע פנים שונה, לא היו
שם שתיים דומות, לדעתי. לכולן ברק שונה, וסוד אחר, ולכולן
תסרוקות שונות. וכולן יפות מאוד.
האמת, הייתי המום למדי. לראות כזה מין ראש מוזר שצומח על עץ,
זה די משונה, תודו. השירליות האלו היו באמת מאוד יפות, אבל זה
היה קצת יותר מדי בשבילי להבין איך הן פורחות בקצות העץ, בבוקר
עייף שכזה.
הבטתי על אחת מהן מבט מעמיק. היא התנהגה כמו משהו שבין
מטורפת-שיכורה-ומעושנת לילדה קטנה שלקחו לה את הבובה האהובה
עליה. מלאה אנרגיה, כועסת ומשתגעת בהפוגות ארוכות המנסות
להתעשת. לרגע היא עוצרת, חושבת איך להמשיך, ואז מתמלאת תחושות
וכעסים ורוטנת במהירות כזו, שאם היו לה רגליים היא היתה רוקעת
בהן עכשיו. ממש לידה צמחה שירלי אחרת, מקסימה לא פחות. היא
היתה מאושרת לגמרי, אבל לא חייכה אפילו קצת. עיניה היו עצומות
והיא התענגה על משהו שכנראה לא באמת היה שם בכלל. קשה לי
להסביר את האושר שבקע ממנה, שנבע כנראה מאנרגיות לא מוסברות
שקיבלה מהענף שבקצהו צמחה. הושטתי אליה אצבע, ובעדינות ליטפתי
את הקו שבו נגמר לה המצח ומתחילות לצמוח שיערותיה. הן היו רכות
ובהירות מאוד, כמו של תינוק, והיה נפלא לעבור בקצותן. היא
נכנעה לאצבע והטתה את ראשה לכיוון היד. כף היד שלי פגשה בחום
לחיה, ונהניתי לגלות שהיא רכה ונעימה מאוד. זה היה רגע קסום
עבורי. הפרח הקטן הזה נשען אל תוך כף ידי, ונורא רציתי להאריך
את אותו הרגע. אבל למעשה זה לקח ממש שניה או שתיים עד שהפרח
חזר בעדינות להתענג על הכלום שהיה לו להתענג ממנו.
מיד משך את עיני פרח אחר. הוא קרן אור וחייך חיוך אמיתי. פיו
נפצה באושר כאילו זה עתה הדליקו בו צחוק אמיתי ותמים שפרץ
מתוכו, רק בלי קול. פרצוף-פרח אחר בהה בי בעיניים גדולות,
המתעמקות לי בתוך האישון פנימה. ועוד פרח אחד נראה היה נבוך
ומתבייש, ומייד כשהבטתי בו שינה את פניו כאילו הוא מתעמק
במחשבות אחרות, מרחיק אותי מתחושותיו.
הייתי מוקסם. שכחתי לגמרי כבר מה השעה, או מה עלי לעשות, ולאן
אני צריך ללכת בשעה הזו של הבוקר. לכמה רגעים הייתי עם העץ
המלא הזה, שיכור בריח האביב שהוא הפיץ, וכנוע לפנים השונות
המלבלבות ממנו. כרעתי לפניו והתקרבתי אל הגזע הנמוך שלו, כדי
לתפוס זויות מבט ממקומות שונים, שיכור לגלות בו עוד ועוד ועוד.
בבת אחת השעון שלי התחיל לצפצף ולצרצר בעצבים. ליבי החל לפעום
מהר - אני מאחר ומפספס משהו. לרגע היה נראה לי שזה חלום ארוך,
שהשעון שמצלצל מקיץ אותי מתרדמה, ואוטוטו אני מתעורר לי מאותו
חלום ליל קיץ מתוק ומשונה. אבל מיד כשכיביתי את השעון, התסכלתי
על עצמי מפוקח, וראיתי שאני פשוט מאושר ומסוקרן מאוד מחתיכת
עץ. עץ מוזר ומכושף אולי, עץ יפה ומיוחד מאוד אולי, אבל בכל
זאת - עץ. אז הרהרתי לעצמי שכדאי שאני אמהר להספיק לעשות את מה
שאני צריך למהר להספיק לעשות אותו. הסתכלתי על השעון, והעברתי
את המבט אל העץ, בוחן אם כדאי לי ללכת עכשיו, כשהסקרנות אחר
התפרחת הזו עניינה אותי כל כך. לא היה שום דבר ששווה לעזוב
בשבילו את המקום הזה עכשיו - חשבתי, כי למרות שכמה פרחים בו
היו קצת עויינים, נמשכתי אליו משיכה לא מוסברת.
אז החלטתי לקטוף לי את אחת השירליות מהעץ. ניסיתי לבחור,
והגשתי את ידי לשירלי אחת שראיתי מהפרופיל. היא היתה מזוגגת עם
אושר עצור כזה, כאילו היא רואה ילד קטן שמקסים אותה ונוגע בה.
אבל זה היה בלתי אפשרי- השירלי הזו נסוגה לאט והסיטה את עצמה
ממני בכל מגע, מתרחקת או מטה את עצמה בעדינות, הלאה מידי. היה
ברור לי שאליה אני לא יכול להתקרב, ובטח שלא יכול לקטוף, אז
בחרתי לי שירלי אחרת, כי הבנתי שכדאי שאני כבר אזוז.
החלטתי ללכת על שירלי שישנה שם. היה בה שקט פנימי כזה, שלווה
שאפשר רק לקנא בה. במתיקות היא חתמה את שפתיה והיתה ריקה מכל
מבע. פתאום שמחתי שלא הצלחתי לקטוף את השירלי הקודמת, כי עכשיו
היה ברור לי שבעצם את השירלי השלוה הזו אני מעדיף לקטוף לי כדי
לקחת איתי. אז ניסיתי, באמת שניסיתי להפריד אותה מהענף הזה,
אבל זה היה אבוד. היא היתה מחוברת לעץ בכל כולה. חשבתי אולי לא
לעשות את זה בכח, וניסיתי להרגיע אותה, ולפתות אותה אל תוך
ידי, אבל זה לא הלך, היא פשוט היתה חלק מהעץ. ניסיתי עוד שירלי
אחת, ועוד אחת, ועוד ו... כולן היו פרי העץ בכל כולן, באיבריהן
ובנפשן. לא רצו להפרד מהעץ, ולא יעזור איך שתנסה.
מבט חטוף אל השעון הבהיר לי שאני חייב כבר ללכת. והרי כבר
נואשתי מלהזיז את השירליות המדהימות מהעץ הזה שלהן, ולא הצלחתי
לקחת איתי אפילו שירלי אחת. ידעתי שלאן שאני לא אלך אני אחזור
ואחשוב על השירליות האלו, אבל כבר נהיה לי מאוחר.
אז נכנעתי.
נשכבתי על האדמה, משעין את ראשי על העץ מלא-התפרחת הזו
ונרדמתי. |