בדיוק כשעלעל צפצפה אחרון נשר, עמדת לנפול את נפילתך בבכי-מר,
תקוות אחרים נוצחה, שבורה בנפילתך.
באוני הקלוש, כשד אחריי דולק, ניסיתי למנוע הגעתו לקרקע
החידלון.
שוחק לי, בעגמומיות צונח אט לעבר אדמת האוכרה, מביט לאופק
הקסום, אל החמה המשחקת בכן-לא מבין עפאי ענני כיבשה. צופה
בכוכבים נושרים. חיכוכם בדקויות האטמוספירה היה מזכיר לי את
האורגזמות הרבות משולחות הרסן שהנחלת לי... לאותם כוכבים
נופלים כנראה לא היו אמצעים כלכליים נאותים.
העלעל מפוחד נרעד בהביטו על סהר מוכסף בוהק שפעם הוא שלם. פעם
כמעט חסר חיות .שופע ריק ופעם בחצי ממרום התכלת-שחור מחייך.
העלעל הקט בצניחתו האיטית מצהיב זכרונות ורגעי עולם דווקא
בכדי להכעיס.
מצפה לקולטו בשבילך - שלא תמות לי. והרי אסור לך. כעת
ליל-סדר
של שנת התשמ"ז. אתה זוכר בלילות בלי חציצה קראנו לזה "שנת
המיזמוזים"...
אז אל-נא תמות לי יקירי.

העלעל צונח, רגוע, נינוח. המלחמות לא מרתיעות. המיסים, אפילו
השכנים הרעים.
אוהב חיוכי חיים וילדים במרץ תלתלי-זהב, זבי חוטם ואפילו
מכוערים.
מי אמר שכול ילדי האלוקים יפים?!
יש גם ילדים חורגים לאלוקים - כולם ילדים, את כולם העלעל אוהב
-
עד אשר יגיע לקרקע.
אני עדיין עימך אהובי.
לא נותנת לעלה שינצח שיקח רוחך. לא, לא אתן.

פתע אזל האוויר, נמוגה התאוצה. ועלעל הצפצפה האחרון נשק ברעד
לאדמה. אך ניצנים צעירים פרחו...

אהובי הם לא יתנו לך למות.


ערב פסח התשמ"ז.