הצורך באמונה חזקה, בחוקים מוגדרים, בהסבר לחיי ולגורלי -
מטופש.
הוא שואב עוצמה מקידוש האמת שלי, מאדיקות הפולחן. הוא מזין את
עצמו. תאמין במה שאתה רוצה, וזה יקרה.

חיים בין אינסופים שאנחנו לא יכולים להסביר או לתפוס. עבר,
עתיד, מרחבים וחלקיקים. מתאמצים לחלק ליחידות מדוייקות, אך הן
בעצם אשליה מתמטית-פילוסופית. ואז חוזרים לנקודת ההתחלה - "לא
יודע".

יום אחד, יאמרו לך שעבדו עליך, שאין "סנטה קלאוס", "פיית
שיניים" או "אלוהים" - ואז תבין ש"לא יודע" זו התשובה למה
שחיפשת. לא צריך לתרץ.

לא מגלה יותר את המשמעות לחיים ולגורל, כי כלום לא מסביר את
הפער בין הרצוי למצוי. הכל סתם תירוצים.
תהליך דיסאנצ'נטמנט של החיים.
לא מאמין. גם לא באהבה.

ואולי גם האמונה הזו שלי באי-אמונה היא דת.