כולם עושים עכשיו ספירות מלאי. זו מין תקופה כזו.
בטח גם אני צריכה.
זאת אומרת,שלושה עשורים, שלושים שנה תמימות,
צריך להראות איזו התקדמות, לא?
אז בבקשה לספור:
כמה למדתי, כמה תעודות ממוסגרות יש לי לתלות על הקיר,
בכמה עבודות עבדתי, כמה כישורים, כמה אני מרוויחה..,
כמה כרטיסי אשראי, כמה חסכונות, כמה נעליים בארון,
בכמה ארצות ביקרתי, כמה מקומות ראיתי, כמה אנשים פגשתי.
כמה מערכות יחסים, כמה אהבות ללילה,
כמה פעמים אמרתי שאני אוהבת, כמה אהבתי גם למחרת,
כמה חברים טובים, כמה קצת פחות,
כמה אכזבות מאנשים, כמה מעצמי, כמה תובנות,
כמה הצלחתי באמת להפתיע את עצמי.
כמה ספרים קראתי, כמה סרטים, כמה מהם הם כאלה שחייבים,
כמה מילים של שירים אני יודעת בעל פה, כמה פרחים לזהות,
כמה פעמים צחקתי מכל הלב, כמה פעמים סתם חייכתי בנימוס,
כמה פעמים הצלחתי לגעת באמת במישהו אחר,
כמה פעמים אפשרתי למישהו אחר לגעת,
הכל נרשם ומתועד, הכל נספר. תעמדי בשקט, חכי לסוף הספירה.
אבל איך- הרי יש לי עוד כל כך הרבה ללמוד- נגיד, לחייך עד
שכואבות הלחיים, עד שהחיוך עובר גם לעיניים ומדביק את כל מי
שמסביב,
או- איך באמת מציירים בית.
ומה בכלל אני רוצה עכשיו?
רק קצת שקט, ושיעזבו אותי כולם.
רק רציתי לומר את זה חד וחלק.
אה, וכמעט שכחתי. תודה.