ממש באמצע הדרך בין בור הייאוש לפסגת האושר - שם יוצאות לך
המילים המוצלחות ביותר.
כמו המשפטים שאתה מצליח לגמגם לעבר בחורה יפה, בבאר המקומי,
כשאתה לא בדיוק פיכח, וגם עוד לא לגמרי שיכור.
יש משהו באמצע הזה. משהו שגורם לך להגיע לשיאי היצירה. לפסגת
פאר הכתיבה.
באוקיאנוס השקט אוניה התנגשה בקרחונים - כולם נספו. אילו רק
הייתה עוברת ביניהם. באמצע.
אגריפס, החתול של השכנים נדרס ע"י מכונית טועה. אילו רק היה
עובר בין המכוניות. באמצע.
לעיתים אתה עצוב ואפאתי ולא יודע למה. אילו רק היית מגיע
לאמצע. אז הכל היה טוב.
אבל אתה טיפוס של שלמות. פרפקציוניסט. מגלומן. ילד זהב. מופת.
מצטיין.
הכל בקצה !
לא באמצע.
וכל הדברים שמדברים מסביבך: You have been there, you have
done that, כי היית בזה, עשית את זה.
היית באמצע ולא ידעת מתי לעצור - אז שעטת לעבר הקצה.
אבל בקצוות יש רק אנשים בודדים, מיוסרים, אאוטסיידרים...
יש כאלה המגיעים לקצה "הטוב" ויש כאלה ש"לרע".
אומנים מיוסרים מתמכרים לטיפה המרה ומסיימים את חייהם בקצה
האפל - הם פשוט הגיעו לאמצע וזה לא סיפק אותם אז הם המשיכו
והמשיכו והמשיכו.
ויש כאלה כמוך, שמגיעים לקצה המואר ומתמכרים לספרייט ולרוח של
צפון תל-אביב בלילות החמים.
אבל גם זאת מעין טיפה מרה.
כי את מה שאתה באמת רוצה אתה לא משיג. ומה שידך משגת, לרוב זה
באמת מה שאתה לא רוצה.
אתה הולך בין אנשים ברחוב, אתה מחייך, כולם מחייכים אליך. אתה
הבן הטוב של השכנים, זה שמצליח במתמטיקה ופיסיקה ומדריך
בצופים. ועדיין שומר על ציונים גבוהים בכל המקצועות. הבנות
מחבבות אותך אבל אתה שומר את עצמך לאחת המיוחדת. אתה מצחיק,
שאפתן, מצליחן.
אתה בקצה.
וכל שנותר לך הוא לחייך לסביבה בנימוס ולכתוב דברים על הדף. כי
לדף אין קצוות מוגדרים.
על הדף אתה מפליג לעולמות רחוקים הרבה מעבר לקצה שאתה נמצא
בו.
והאנשים הרגילים האוטומטים, אלה שבאמצע, לא מבינים. גם אם ינסו
לא יבינו.
הם באמצע - אתה בקצה.
כנראה זה החטא שלך, זאת הטרגדיה האישית שלך. העונש על ההיבריס
שלך.
ככה זה אצל גיבורים. הם פשוט לומדים קצת מאוחר מדי, שלא היו
בסדר.
נענשים על היותם מושלמים. על היותם בקצה.
1987. בית הכנסת האשכנזי בנווה מונוסון. יום.
ילד קטן עם חיוך גדול שר ביידיש במסיבת ספר תורה של כתה ב'.
כולם מתפעלים ומשבחים.
ואלוהים ממרומי מושבו, בקצה השמים, מחייך. ולצידו משה וישו
ואינשטיין וואן-גוך, עושים על האש.
הוא לוקח פיסת נייר קטנה וכותב עליה משהו, ודוחף לכיס הגלימה
הלבנה שלו.
"עוד אחד בקצה".
וכולם שם למעלה צוחקים ואוכלים ושותים, ומרימים את כוסות
הספרייט. לחיים !
והרוח החמימה של צפון תל-אביב מכה בפניהם. |