"ויאמר אלי, בן-אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא, את המגלה הזאת, אשר
אני נתן אליך; ואכלה, ותהי בפי כדבש למתוק."
כאילו מה נסגר איתכם אנשים! מה, נפלתם על הראש? רק בכוח אתם
מבינים? אתם ממש עושים לאלוהים בעיות. מצד אחד הוא ממש רוצה
שתצליחו, מה זה רוצה? ההצלחה שלכם זה ההצלחה שלו. לא סתם
הצלחה, ההצלחה! כבני אדם, לגאול את העולם. זה התפקיד שלכם, מה
עוד לא תפסתם? תראו, כדי באמת להצליח בזה צריך לשים לב לכמה
דברים בסיסיים לגבי הדרך שבה אתם מנהלים את החיים, אתם יודעים,
האושר הרי לא נמצא בשמיים. קיצר, אלוהים רוצה לעזור לכם לעזור
לעצמכם, אבל אתם וואלה... " כה אמר, אדני יהוה, זאת ירושלם,
בתוך הגוים שמתיה; וסביבותיה, ארצות.  ותמר את-משפטי לרשעה,
מן-הגוים, ואת-חקותי, מן-הארצות אשר סביבותיה:  כי במשפטי
מאסו, וחקותי לא-הלכו בהם."  לא רואים בעיניים , חבל על הזמן.
למה מי זה אלוהים הזה?! חארטה בארטה. " לכן, כה אמר אדני יהוה,
הנני עליך, גם-אני; ועשיתי בתוכך משפטים, לעיני הגוים.  ועשיתי
בך, את אשר לא-עשיתי, ואת אשר-לא-אעשה כמהו, עוד--יען,
כל-תועבתיך."  . איזה תועבות? מה תועבות? אנשים מנסים לחיות
פה! בכוס אם אמק! הבן אדם עוד לא פותח את העיניים בבוקר, כבר
חדשות על פיגועים ואנשים מפוטרים ועוני ומסכנים,העבודה לוחצת
ועוד מפעל נסגר ועוד קבוצת כדורגל מחו"ל לא רוצה להגיע כאן
לשחק, אז מה הדיבורים על אלוהים עכשיו? חאלס! דת זה לאנשים
מסכנים שלא יכולים לעזור לעצמם וחוץ מזה, אם כבר אלוהים מתערב,
שיתערב לטובתנו במקום להלחיץ עם האיומים שלו.
"לכן חי-אני, נאם אדני יהוה, אם-לא יען את-מקדשי טמאת,
בכל-שקוציך ובכל-תועבתיך; וגם-אני אגרע ולא-תחוס עיני, וגם-אני
לא אחמול. . .וכלה אפי, והנחותי חמתי בם--והנחמתי; וידעו
כי-אני יהוה, דברתי בקנאתי, בכלותי חמתי, בם.  ואתנך לחרבה
ולחרפה, בגוים אשר סביבותיך, לעיני, כל-עובר.  והיתה חרפה
וגדופה, מוסר ומשמה, לגוים, אשר סביבותיך:  בעשותי בך שפטים
באף ובחמה, ובתכחות חמה--אני יהוה, דברתי. בשלחי את-חצי הרעב
הרעים בהם, אשר היו למשחית, אשר-אשלח אותם, לשחתכם--ורעב אסף
עליכם, ושברתי לכם מטה-לחם.  ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה,
ושכלך, ודבר ודם, יעבר-בך; וחרב אביא עליך, אני יהוה דברתי."
הוא לא מוכן להקשיב.הוא עצבני רצח. כל הזין!
דרך ארוכה עברנו מאז הפסטורליה של גן העדן. בואו נודה, הרי לשם
אנחנו עורגים בכל יום שעובר, לפעמים אנחנו גם זוכים להגיע עד
לגן, לרגע, לכמה רגעים, של תום וחסד, של הליכה שלווה בתוך מה
שהוא טבעי ואוהב, נוגעים בו ומתעוררים בחזרה, באמצע הדרך.
עייפים. מיואשים, מטעויות של אנשים, נתונים תחת שלטון וחוקים
של בני אדם ועמים, כועסים, רצוצים, נשברים. כמו על גלים שעולים
ויורדים כך רוחנו צפה בים הזמן, פעם היא סירה מתנדנדת ופעם היא
הזרם עצמו , וכשאנחנו הזרם אז אנחנו נושפים ונושבים מעל ומתחת
לכחול הגדול ומניעים ומכוונים, את העולם.ואז באותם הזמנים,  לא
רק מתוך שרירות ליבנו אנו פועלים, כי אם למען הטוב הגדול של
כולנו, בדרך לאותו גן אשר נמצא בקרב כל אחד מאיתנו, בני האדם.
מתווים דרך אל אותו עולם אשר היה לפני שידענו כיצד לשנות.
אוך, הטוב הזה מגעיל, הוא חלומי, הוא ילדותי, הוא תמים
והרסני. אלוהים אלק. איפה הוא בדיוק היה כשהנאצים השתוללו,
איפה הוא היה כשפרעו בנו ברוסיה, ובארופה , וכשגורשנו מספרד?
אין מצב שעזרה תבוא מהשמיים, אין מחוץ לעולם הזה כי אם רק
יכולתנו לשרוד ולתמרן את הכוחות הפועלים בתוכו.
יש עמים גדולים וחזקים ואנחנו קטנים ויהירים ומוטב שנבין ונלמד
להסתגל. האלוהים הזה שרצה שנשנה את העולם הוא בלוף. בלוף שעוד
לא ברור מי המציא, אבל גם את זה עוד נגלה. בינתיים בואו נתקדם,
כסף, כוח ,שליטה, כל אלה מחכים לנו בדרך אל העושר, נעשה מה
שכולם עושים , נלמד, ניצור קשרים ונקדם עניינים, הרי לא אנחנו
נשנה את העולם.
אבל תראו אותנו, איך אנחנו פתע מצטיירים. מתדרדרים לתוך חוסר
אכפתיות, מאמצים תרבות של ניכור שממהר להתפשט בתוכנו. זונחים
את החלשים ושונאים את החזקים, נלחמים ביננו לבין עצמנו בעבור
עוד פרוסת עוגה כמו בעבור פת לחם. הגדולים אוכלים את הקטנים
ללא רחמים. היהודים רבים עם הישראלים. ציניקנים, אינספור
ציניקנים, שגודעים כל ענף של טוב עוד בטרם זה גידל עלים. ומתוך
המולת הסרק המתישה והמתוקשרת עולה צחנתה של תאוות הבצע וצבעה
הרקוב של החמדנות. האמונה בין אדם לחברו גוועת, הרווח הטוב הוא
הרווח העצמי, רווחה לזולת הופכת חסרת ערך ומתוך כך נגדעים כל
הצינורות עליהן זרמה האהבה בקרב מה שפעם היה חברה צעירה
ותוססת. לא אלוהים מעניש אותנו כי אם הפניית המבט שלנו עצמנו
מעם עינינו שלנו הקוראות לעזרה. מבנה מפואר של ערכים נתון
בסכנת התמוטטות, שעה שאנו הופכים מכורים לדמויות ריקות
ודימויים רדודים. זוהר משקר שאין לו כוח להחזיק עצמו שלם,
מאיים להתנפץ בפנינו ואנו כסומים הולכים אחר הבטחות בטלות
שניתנות דרך מסך שאין לו כוח לקיים.
נשמתנו עמוקה עד אין סוף ואין אנו טורחים להתבונן אלא במסך
ומסכות, קונים אמון בניירות של ערך וטווים מרקם כוזב של יחסים
מזוייפים.
איפה האהבה והיכן הכבוד לאדם אשר לומד לבטא עצמו בעולם, ליצור
ולעשות ברוח הטבעיות הזו, המכובדת, המקיימת? איה חדוות היצירה
המאחדת נפשות בשירה אחת שאין לה מילים? נזנחו, נשכחו, כאילו לא
היו הם כוחנו המניע אך אתמול, כאילו לא הם הסיבה שאנו כאן
חיים. אז מה הפלא שאלוהים ככה תופס את הג'ננה: " כל-הידים,
תרפינה; וכל-ברכים, תלכנה מים.  וחגרו שקים, וכסתה אותם פלצות;
ואל כל-פנים בושה, ובכל-ראשיהם קרחה.  כספם בחוצות ישליכו,
וזהבם לנדה יהיה--כספם וזהבם לא-יוכל להצילם ביום עברת יהוה,
נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו:"  אמנם זה היה בבבל לפני 2500
שנה, אבל כמו שאפשר לראות, בלי יותר מדי התחכמויות, בסרט הזה
כבר היינו. וכלום...וואלה, מה נהיה? עגבניה. מה, עוד פעם
איומים? למה זה יעזור? לך תאיים על מישהו אחר, מה גם אתה בא
ליפול לנו פה על הראש!
לכל אחד האלוהים שלו, לכל אחד רעיון אחר של האלוהי, הכל יכול,
חסר הגבולות וההגבלים. הכח האין סופי הזה ליצור ולברוא מחדש
במעגל בלתי פוסק, מצייר מעגלים בנישמתו של כל אחד מאיתנו, בני
האדם. כמו קול קורא מעמקי אדמתו הוא דוחק בו באדם לגלות כדי
להתגלות, לחלום כדי להתגשם, מבקש את אמונו באמת המקופלת בתוכו,
כדי שיוכל לפרוס אותה לפניו במלוא הדרה. לכל אחד האלוהים שלו-
בכל אדם יש אלוהים.
לכל אדם יש הספקות שלו, איזור הצללים בו מתנדנדים זה מול זה
האמת והשקר שלו, נד נד אולי עולה, אולי יורד.מעורפל, מערפל,
רגע ברור ופתאום נעלם. בודאי לא משהו לבנות עליו, הספק. "יש
דברים בטוחים בחיים" בוא נאמר בטוחים יחסית, דברים שלגביהם יש
לו לאדם ודאות שיתקיימו. ודאות יחסית. בכל אופן יש הרגשת
שליטה, ניווט הספינה בשיטה ידועה תוביל למקום הרצוי. ומה כאשר
יודעים לאן רוצים להגיע אולם לא יודעים איך?
משל: אני נמצא על חוף הים ומולי במרחק ראיה נמצא אי. אי יפה
ומסקרן, ארץ חדשה שמגרה את דמיוני. אני רוצה להגיע לשם, אבל,
אבוי, אין לי סירה,ולא זאת בלבד אלא שאני חי בתקופה בה הסירה
עדיין לא הומצאה. אין סירה בנמצא, גם לא כרעיון. אבל רצוני לא
מניח לי. אני חש בדחף שבוער מקרבי להגיע אל האי שמולי. ביני
ובינו מפרידים מים רבים ואין כוח בגופי לבד להביא אותי אליו.
אם הייתי בן המאה העשרים ואחת אז ודאי שהיו בנמצא סירות לרוב ,
עם משוטים או מפרש ואולי אף מנוע חזק. ללא כל קושי או בעיה
הייתי משתמש באחת מהן ואז כל שהיה עלי לעשות הוא ללמוד להפעילה
ולכוון עצמי אל עבר האי הנחשק. דרך מקובלת אף יותר בעולם שלנו
היום היא פשוט לשלם לבעליה של סירה כדי שזה ישקיע מזמנו
ומיומנותו בתפעולה ויעביר אותי אל האי. פשוט, לא בכוחות עצמי
כי אם בכוח ערכה המוסכם של פעולה שפעלתי בזמן אחר. אבל לא כך
הם הדברים ואני עומד בתסכולי מול חלקת הארץ הבלתי מושגת. אין
לי כל ודאות שאגיע אל האי, כל שנותר לי לעשות, כבן אדם, הוא
לנסות ולחשוב על דרך יצירתית באמצעותה אוכל לעבור על פני המים
אל האי. ספק אם אצליח בכך, אך בדיוק בכך ניכר האלוהים שבי,
בעצם הרצון להרחיב את תחום תודעתי מעבר לידוע והודאי שכבר
הכרתי ובניצוץ הפנימי המפחיד שקורא לי להאמין שהדבר אפשרי.
כולנו מוקפים באיים, בחלומות, בשאיפות שרק אנחנו יכולים להכיר.
את הסירות כבר המציאו מזמן וגם היבשות והאיים בכדור הארץ שלנו
,התגלו כולם, אבל בתוכנו עוד קורא הקול להתגלות. אך יותר מאשר
באיים אנחנו מוקפים באנשים, אנשים אשר קוראים לנו לוותר על
ההרפתקה. את הרוב, הם יגידו, כבר מצאו לפניך, אל תנסה להיות
חכם כל כך גדול. אנשים אחרים כבר מצאו את "המטמון" שבאי ורוצים
לשמור אותו רק לעצמם. הם ידאגו שתהיה תלוי בהם וביכולתם ושתמיד
כאשר תעמוד על קו המים, נכסף, הם ידאגו להזכיר לך כמה מסוכן
הוא הים וכמה עמוקים הם המים. אחרים יכריזו על האי כעל שלהם
באפן בלעדי. הנה הסירה וזוהי הדרך והתשלום 50$ מראש.
איים איים של חלומות שנכבשו ואתה, את בכייך כובש וניזהר מהספק
כמו מאש. מה שבטוח בטוח.
ואלוהים שלך שותק, מובס, ואתה לא מסוגל להכיל את הזעם הזה
בתוכך, אתה מזדרז לחנוק את אש הספק שבשולי עצמיותך ומתוך כך
נחנק בעצמך.הנה זה כבר אתה אשר צועק לאחרים "זהירות, המים
עמוקים" ומצליח להסתיר מקריאתך את זעמו של אלוהיך, אשר יושב
בפינת לבבך, חנוק.
כאשר אתה והוא וגם אני מסתירים את אלוהים בפינת חדרו של ליבנו,
הוא מוצא עצמו נידחק יותר ויותר מעם העולם אשר סביבו. לא עוד
חדוות גילוי ויצירה, כי אם שירות וציות. את מי? את הטבע? לא.
הטבע לא רוצה שישרתו אותו. בטבע אלוהים מתגלה בעצמיותו
המאוזנת, על כל מרכיביו ופניו. מסתדר בכוחות עצמו. רק האדם,
בפיתוי להיות עצל, בפיתוי שלא להתאמץ בעולם שהפירות בו באים רק
בהשקעה מאומצת, מנסה לרתום לטובתו ולנצל כל משאב שסביבו,דומם,
צומח, חי או מדבר. חלק מבני האדם מצליחים ואז משעבדים בכך את
כל אשר סביבם, מתעלמים מהקול הטבעי המצווה "היה מאוזן!",
מביאים בכך סבל על אדם , על עם ועל עולם.
או אז יוצא האלוהים שלנו, של בני האדם, וקורא לנו, כי נבחרנו
שלא להיות כשאר העמים, כי קיבלנו על עצמנו ללמוד את האיזון
האלוהי ולדעת לבחור בטוב , אשר מצליח, למרות האפשרות הכוחנית
להקשות את הלב ולעצום העיניים, להכיר בו כי הוא נמצא בקרב כל
אדם ומבקש להתגלות ולהגשים באהבה.
וכשאנחנו שוכחים שהוא אשר נמצא בקירבנו, ודואגים רק לעצמנו,
כאשר אנחנו בעלי חיים, ופוגעים ומכאיבים ומנצלים ומדכאים, אז
הוא הופך זעמו הכבוש לאש מכלה, אשר מתפרצת ללא שליטה, חכמה מכל
מחבט מחניק, אשר נישאת למרחקים בעזרתה של רוח מהירה.ואז האל
קורא:" , חלליכם אשר שמתם בתוכה, המה הבשר והיא הסיר; ואתכם,
הוציא מתוכה.  חרב, יראתם; וחרב אביא עליכם, נאם אדני יהוה.
והוצאתי אתכם מתוכה, ונתתי אתכם ביד-זרים; ועשיתי בכם, שפטים.
בחרב תפלו, על-גבול ישראל אשפוט אתכם; וידעתם, כי-אני יהוה."  

כאשר המציאות לוחצת, ונראה שאין תקווה לאהבה, לקשר מחייה ומחזק
בין הברואים, אז זה הזמן בו עלינו, בתפקידנו כעם אשר נבחר לכך,
לחזק בקרב הספקנים את האמונה בין אדם לחברו ובינו לבין האלוהים
השוכן בקירבו, זה לא בשמיים, זה בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, הכח
הזה להתקיים יחד, בהרמוניה, בחופש, בחוקים אלוהיים. ככתוב:"
לכן אמר, כה-אמר אדני יהוה, וקבצתי אתכם מן-העמים, ואספתי אתכם
מן-הארצות אשר נפצותם בהם; ונתתי לכם, את-אדמת ישראל.
ובאו-שמה; והסירו את-כל-שקוציה, ואת-כל-תועבותיה--ממנה. ונתתי
להם לב אחד, ורוח חדשה אתן בקרבכם; והסרתי לב האבן, מבשרם,
ונתתי להם, לב בשר.  למען בחקתי ילכו, ואת-משפטי ישמרו ועשו
אתם; והיו-לי לעם--ואני, אהיה להם לאלהים."  
בואי רוח חדשה, אל תשאלי אותי על אושר, אולי גם הוא יבוא, ירד
עלינו כמו גשם.

(ציטוטים- הנביא יחזקאל)