אני זוכר בעיקר עיניים. המון עיניים כאילו שצעדתי במסדרון ארוך
מלא בעיניים של אנשים שאני מכיר , ומכולם נשקף אותו מבט, מבט
מוזר שיוצא מאישונים צרים ופוגע בי. וכשאני מביט בהם חזרה הם
נסוגים מיד מטה או לצדדים ומנסים להסתיר עצמם במצמוץ מהיר. כול
כך הרבה עיניים, עמדו בדרך הביתה.
מצב הרוח של מזג האוויר השתנה פתאום . ענן שחור כיסה את השמש
ולרגע גרם למצמוץ כללי. נראה היה כי גם מזג האוויר מסתיר ממני
משהו.
פחדתי מבלי לדעת מי מה. הגברתי את צעדי אך השביל התפתל יותר
ויותר...רצתי. רציתי להגיע כמה שיותר מהר הביתה.
מדרגות הבניין היו גבוהות מתמיד כאילו מתחו צווארם מעלה כדי
לעכב אותי. טיפסתי אותם בכעס. מה קורה פה? חשבתי  לעצמי יום
-יום  אני הולך את אותה הדרך מהגן הביתה ומעולם היא לא נראתה
לי ארוכה כל-כך. נעצרתי מתנשף בכניסה לבית. הדלת היתה פתוחה...
מביטה בי בעיינית בודדה שתקועה במרכזה. נכנסתי פנימה ונעלתי את
הדלת במהירות.  בסלון  ישבו כיסאות בשורה, מחכים לי בשתיקה.
חיפשתי את אמא.
הבית היה חשוך. אמא ישבה במטבח בוהה באוויר. התקרבתי אליה אך
היא לא הבחינה בי. כיסיתי את עיניה בידי. אני אוהב לעשות לה את
זה, למרות שאני יודע שהיא יודעת... שזה אני, זה נחמד שהיא
תמיד, מנחשת שמות של אחרים. היא ניחשה מיד. הסתובבה אלי מהר
וחיבקה אותי בחיבוק חונק, תוך כדי שהיא מנסה לכסות את פניה
בחיוך... חיוך כזה שנמתח בכוח כשצוחקים, לא באמת... ויוצא
עקום.
"איך היה היום בגן?" שאלה בקול סדוק. רציתי לספר לה על כל
הדברים שקרו לי בדרך חזרה מהגן אך משהו בקולה ובהבעות פניה
שהתאמצו כולכך להסתיר הסגירו אותה. מיד הבנתי שגם אמא חלק
מהמתרחש. שתקתי.
אך שתיקתה של אמא העפילה על שלי. הייתה זו שתיקה מדומה, בתוכה
התרוצצו מילים רבות, מבולבלות  שניסו להסתדר כמשפטים בעלי
משמעות. רק אחרי כמה דקות של התארגנות פנימית שבר קולה המהוסס
את הדממה המזויפת. היא גמגמה רצף של מילים לא קשורות, כאילו
שניסתה להגיד משהו בלי לומר אותו.
היא דיברה על אבא... שמשהו קרה היום והוא עזב עכשיו למקום אחר.
היא הוסיפה עוד הרבה מילים מעורפלות על העזיבה ועל כמה שטוב לו
עכשיו ושאין לי מה לדאוג.
רק אחרי ניסיונות שונים לפענח את שברי המילים המסתוות של אמא
הצלחתי להבין שאבא בעצם... מת.
אמא הביטה בי במבט מאופק מחכה לתגובה כלשהי מצידי.
למה היא לא אמרה לי שהוא מת וזהו! חשבתי לעצמי. שתקתי.
אני יודע שקשה לה. ליטפתי את פניה החיוורות. המגע העדין כאילו
הרעיד את ענני הדמעות בעיניה.. היא התחילה לבכות. מרטיבה לי את
הכתף, בעצב המלוח שלה.
חיבקתי את אמא חיבוק אימהי ונתתי לה לבכות. התאפקתי מאוד שלא
לבכות איתה. זה מוזר לראות אמא בוכה...
תמיד חשבתי שכשגדלים זה נגמר ושאימהות ואבות לא בוכים. זאת
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה והאמת... באותם רגעים
כל-כך רציתי לבכות אבל לא היה לי למי ללכת...